יש מי שאומרים שתאומים לא באמת נפרדים אף פעם. שגם כשמרחקים נפתחים, יש ביניהם חוט דק ובלתי נראה שממשיך למשוך, לאותת, להזהיר. אצל חלק מהאחים התאומים השכולים, החוט הזה קיבל משמעות כמעט מוחשית ברגעים שקדמו לאובדן: חלום לא מוסבר באמצע הלילה, תחושת מועקה פתאומית, מחשבה שלא נותנת מנוח. רק בדיעבד, כשהבשורה הקשה מכל הגיעה, הם חיברו את הנקודות – ותהו אם כבר אז, מרחוק, משהו בהם ידע.
האובדן של אח תאום אינו דומה לשום אובדן אחר. זה לא רק פרידה מאדם קרוב, אלא קרע בזהות משותפת, בחיים שנבנו זה לצד זה מאז הלידה. השקט שנשאר אחר כך הוא אחר, עמוק יותר, כמעט לא טבעי. בתוך המציאות הזו מנסים האחים שנותרו ללמוד מחדש איך להמשיך – לזכור, לשאת, ולפעמים גם לדבר בשם מי שכבר איננו. שלושה מהם, שכל אחד מהם איבד את החצי השני שלו, מספרים על הרגעים שלפני, על השבר – ועל הדרך הארוכה שאחריו.
"כשעדי נהרג הרגשתי שקרה משהו"
"עדי היה בן אדם של אנשים, עם חיוך גדול, עם עיניים בוהקות – שרק נותן ועוזר לאנשים", שיתפה לינוי, אחותו התאומה של סמ"ר עדי דנן, מפקד כיתה בגדוד צבר שבחטיבת גבעתי, שנפל באסון הנמ"ר ברצועת עזה באוקטובר 2023, פחות מחודש אחרי יום הולדתו.
"היה חשוב לו לתרום למדינה, להיות לוחם, זה הערכים שגדלנו עליהם בבית, לתת ולעזור. הוא נתן את הלב והנשמה שלו - גם כשהיה קשה", סיפרה לינוי. שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה סיים עדי קורס מ"כים, וקיבל פיקוד על מחלקה בוגרת בגדוד צבר. "הוא נגע לכולם בלב ותמיד היה מקרב בין אנשים. הוא רצה להיות באמת מפקד טוב", היא שיתפה.
ביום שישי, בערב שלפני פרוץ המלחמה, ישבו בבית משפחת דנן לארוחת ערב – ותכננו את חגיגות יום ההולדת של עדי ולינוי, שאמורות היו להיות ב-8 באוקטובר. "ישבנו בשולחן קידוש ושמתי עליו ראש, אמרתי לו כמה אני גאה בו על מי שהוא ומה שהוא", שיתפה לינוי. "זה היה רגע מאוד מרגש, וזה נתן לי להספיק להגיד לו את מה שלא הספקתי להגיד אחר כך".
כשפרצה המלחמה, נזכרת לינוי, בעוד בני המשפחה יושבים בממ"ד, עדי אמר לה ש"תהיה מלחמה גדולה". לדבריה, "זה כאילו הוא ידע שזה מה שהולך להיות. אחרי זה התקשרו ואמרו לו להקפיץ את כל החיילים שלו. הוא יצא מהבית ונתתי לו חיבוק אחרון במסדרון. הוא נלחם בכפר עזה, והם הצילו שם המון אנשים. ראיתי על הפנים שלו כמה הוא רוצה לשמח אותנו מצד אחד שהכול בסדר - אבל בעיניים שלו רואים שהוא לא היה בסדר".
מאז אותו חיבוק בבית בבוקר שבו פרצה המלחמה לא נפגשו שוב עדי ולינוי. "ב-26 באוקטובר הם נכנסו לתמרון הקרקעי וב-31 בחודש קרה האירוע – והחיים השתנו לגמרי", שיתפה בדמעות לינוי. "הלוואי שהוא היה פה רק לדקה, הייתי נותנת את הכול לשנייה, רק כדי לראות אותו, לראות שהוא בסדר, שהוא בטוב. תמיד יש את המחשבה של, 'באמת טוב לך שם, אתה בסדר? כאילו, למה אני פה במקומך? למה אני צריכה לדבר אותך?'. הלוואי שהוא היה יכול להגיד לי אם אני בדרך הנכונה".
לינוי שיתפה כי אם הייתה לה הזדמנות נוספת לצידו הייתה רק מספרת לו כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו – ומוכנה לעשות הכול בשביל שהוא יחייך. "אני כל יום קמה ואני אומרת לעצמי איך להיות בן אדם יותר טוב בשבילו ואיך להעביר אותו. כי זה הגורל שנכפה עלינו", אמרה. "לפעמים אני אומרת שלפחות הייתי איתו 20 שנים, לפחות זכיתי להיות אחותו. תמיד קראו לי 'אחות של עדי', אני שנאתי את זה, קוראים לי לינוי – והיום אני בגאווה אחותו התאומה של עדי דנן, זה משהו שהולך איתי והוא כבר הפך לסוג של אישיות בתוכי. אני כל הזמן מדמיינת מה הוא היה עושה".
בשעות שלפני שעדי נפל בקרב, הרגישה לינוי משהו מוזר. "אמרתי לחברה שלי 'אני לא רוצה להיפרד' וירדה לי דמעה", שיתפה. באותם ימים שירתה בצבא גם היא, ובמהלך היום שמעה שהייתה תקרית שבה מעורבים לוחמי גבעתי. "אמרתי למפקדת שלי שאני מרגישה שקרה משהו, אבל היא אמרה לי שאם היה כבר הייתי יודעת. בדרך חזרה הביתה בכיתי המון כי הרגשתי שקורה משהו שאני לא יודעת", הוסיפה. "כשהגעתי לרחוב ראיתי את המודיעים ממש מול הבית שלנו. התפללתי שהם לא באו אלינו, אבל אחרי שתי דקות הגיעה הדפיקה בדלת".
במכתב שהשאיר עדי הוא הודה לבני משפחתו, וכתב בין היתר: "זכיתי במשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש. לימדתם אותי להעריך כל אדם ובחיים לא החסרתם ממני דבר. אבא, זכיתי בחבר הכי טוב שלי, איש הסוד שלי, ששומר עליי. תמיד דאגת לי, היית שם בשבילי, עם אהבה אינסופית. אמא, המלכה שלי, האישה שאני הכי אוהב בעולם, תודה שדאגת לי, חינכת אותי, האכלת אותי, היית שם בשבילי, התרגשת והתעצבנת. הפכת אותי למה שהייתי, היצירה הכי טובה שיש".
לאחותו התאומה לינוי כתב, "בשר מבשרי, הבן אדם שהכי מבין אותי בעולם, אני אוהב אותך – וגם אם יקרה משהו, אני תמיד אהיה שם בשבילך ואשמור עליך מלמעלה. זה נכון. את אחותי התאומה, הבן אדם שחוויתי איתך את כל הרגעים מאז שהיינו תינוקות קטנים וחמודים ועד שגדלנו והפכנו לחיילים. אני אוהב אותך לינויה שלי ואוהב לעד. ליאורי הקטנה, הדבר שאני מגונן עליו, כל החיים, הפכת אותי לאח הכי מאושר בעולם. אני אוהב אותך ברמות, תמשיכי להיות חייכנית, כזאת שאוהבת את כולם".
לבת הזוג שלו כתב: "אני זוכר שהכרנו, את הקליק, את החיבור הקטן שגרם לי לפרפרים בבטן, את החיוך שעולה לי בזמן שאני מקבל הודעה ממך או שאני מחכה לשיחת טלפון כל פעם שיכולתי. אני איתך, ואני פה כל החיים, מלמעלה רואה אותך כל הזמן, אוהב אותך אהבה בלי סוף ואמשיך לאהוב. תודה שהיית חלק ממני וגרמת לי לדעת שזכיתי בדבר הכי טוב שיכולתי לבקש".
"היום אני חצי בן אדם"
"לירון היה בן אדם מושלם. הוא תמיד בלט באופן חריג מעל כולם, בלימודים, עם חברים או על המגרש. כולם רצו להיות איתו וסביבו. זה היה גאווה להיות התאום שלו, זכיתי", סיפר אלון, אחיו התאום של סרן לירון שניר, מפקד צוות בסיירת גולני שנפל בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023.
לפני הגיוס לצה"ל היה לירון מדריך בבני עקיבא, ובהמשך למד תורה במשך שלוש שנים. "הוא ההוכחה שאפשר גם צבא וגם תורה", הוסיף אלון. "הוא היה עניו וצנוע, איש של חסד ונתינה אינסופית - ומגיל אפס התנדב בכל מקום ובכל דבר שיש, ותמיד הוא עשה הכול בשקט. הוא תמיד ברח מהכבוד ותמיד ראה את טובת האחר לפניו. הוא תמיד דאג לאנשים החלשים והשקופים".
אלון הוסיף כי מגיל צעיר מאוד היה ללירון חשיבות גדולה למורשת קרב. "אנחנו היינו משחקים פיפא והוא היה קורא בוויקיפדיה על הצבא, על הנופלים. הוא פשוט חי את הדבר הזה, עשה סיורים בארץ והיה בקשר עם מרים פרץ", סיפר אלון. "כבר מגיל מאוד צעיר היה ללירון בחדר סטיקרים של נופלים, הוא פשוט חי את הדבר הזה, למד על נופלים, קרא עליהם. אפילו יום לפני הגיוס שלו הוא בחר ללכת לכותל ולהר הרצל".
באוגוסט 2019, אחרי שלוש שנים של לימודי תורה, התגייס לירון לחטיבת גולני. "הוא היה יכול להיות בשייטת או במטכ"ל, אבל לירון בחר ללכת לגולני, כי זו מורשת אצלנו במשפחה. סבא שלנו היה בגולני, אבא שלי ואחי הגדול", שיתף אלון. על הגיבוש לסיירת גולני שמר לירון בסוד מהמשפחה, וגם את זה שסיים את המסלול כמצטיין. "זה מסלול קשה מאוד פיזי ומנטלי, של שנה וארבעה חודשים. הוא סיים אותו בקורונה – וגילינו שהוא מצטיין מחזור רק כשהתחברנו לקישור לצפייה בטקס", סיפר.
במהלך השירות יצא לירון לקורס מ"כים וקורס קצינים – שגם אותם השלים בהצטיינות מבלי לספר למשפחה. "גילינו על כל תעודות ההצטיינות שלו רק כשאמא שלי ניקתה את החדר שלו לפסח. בכל דבר בחיים שהוא עשה אין מבחינתו 99% - הכול זה 100%", אמר אלון. "בצבא הוא היה מפקד נערץ, הוא היה אבא ואמא של החיילים שלו, הוא לא היה הולך לישון בסוף יום לפני שהוא עבר אצל כולם וראה שכולם בסדר. אהבת המדינה, אהבת האדם ואהבת התורה – היה נר לרגליו של לירון".
אלון שיתף כי בינו לבין לירון היה קשר נדיר ומיוחד. "היינו עושים פשוט הכול ביחד, מבינים אחד את השני עם העיניים – כמו בן אדם אחד. גם כשהתרחקנו גיאוגרפית הקשר שלנו נשמר והתעצם עוד יותר. היום אני חצי בן אדם, ואני גם מרגיש שאני פה בשביל שניים – ושאני חייב להיות ראוי ללירון ולכל הנופלים. זו גם משימת חיי, להנציח ולהמשיך את הנופלים – ולזכור שבאמת בזכותם אנחנו פה".
כשפרצה המלחמה לירון אמור היה להיכנס לתפקיד סמ"פ – ולא לקחת חלק בקרבות ברצועת עזה. "אמרו לו שהוא לא נכנס אבל הוא התעקש. הוא נסע בכל יום לחמ"ל והמשיך להתעקש. זו הייתה משימת חייו להחזיר את החטופים. הוא אמר בכל יום שהוא לא מתחיל את התפקיד הבא שלו עד שהוא נכנס להחזיר את החטופים", סיפר אלון.
15 צפייה בגלריה
"ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם, להעז ולפקד על הצוות בעת הזאת". סרן לירון שניר ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
שבועיים לפני הכניסה של לירון לעזה, נסע אלון לבקר אותו בבאר שבע. הם ישבו לאכול במתחם קניות בעיר, וכשאזעקה נשמעה החל אלון להתקדם לכיוון המיגונית – אך לירון הלך לכיוון הנגדי. "כולם רצו לכיוון המיגונית ולירון רץ לכיוון השני וצעק לי לרוץ למיגונית. הוא רץ לכיוון הכביש, היה שם זוג קשישים על כיסא גלגלים - שלא היו מספיקים להגיע למיגונית. לירון עטף אותם עם הגוף שלו, הגן עליהם והרגיע אותם. זה מי שהוא היה. כמה דקות אחרי זה נתנו חיבוק אחרון ונפרדנו, זו הפעם האחרונה שראיתי אותו. אי אפשר להסביר מה זה לאבד אח תאום, אבל זה לאבד חצי מהלב שלך".
רבע שעה לפני הכניסה לעזה, באוטובוס שלוקח אותו ואת חייליו לנקודה, כתב לירון מכתב: "זה סוף סוף קורה, כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, וברוך השם יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל - ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד. מה שהיה זה לא מה שיהיה, ואנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל, וזה הזמן לומר זאת בבירור לעצמנו ולכל העולם. עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות וכואב שהקדוש ברוך הוא צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה. אבל אני שמח שמתגלים ויוצאים לפועל כל העוצמות ואחדות העם.
"ועכשיו זה תורי, להיות, להילחם, להעז ולפקד על הצוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק. אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו, לחייך לאנשים לזרוק, מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכל, וזה לא עולה לנו כלום. להיות טובים ולעשות טוב. שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים, והצלחתי להשפיע עליו טוב. אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב".
"יום לפני חלמתי שהוא נהרג בטנק"
"גיא היה בן אדם עם מלא שמחת חיים ואנרגיה טובה, הוא כל הזמן חיפש איפה לתת, למי לעזור ומה אפשר לעשות כדי שהעולם הזה יהיה טוב יותר", שיתפה בגאווה תמר נזרי, אחותו התאומה של רס"ן גיא יעקב נזרי, מפקד פלוגה בגדוד 52, שמת מפצעיו כשבוע וחצי לאחר שנפצע באורח קשה בקרב בצפון רצועת עזה באוקטובר 2024. גיא נפצע קשה לאחר שהטנק שלו נפגע מטיל נ"ט – והוא נכנס אל תוך האש בניסיון להציל את חייליו סמ"ר אופיר ברקוביץ' וסמל אלישי יונג שנפלו בקרב.
15 צפייה בגלריה
"אנחנו ממש החברים הכי טובים, עושים הכול ביחד". רס"ן גיא נזרי ואחותו התאומה תמר
(באדיבות המשפחה)
גיא גדל בעתלית, ומלבד אחותו התאומה תמר היה לו גם אח שקטן ממנו בשנה, יובל. "אנחנו גדלנו כמו שלישייה אני, גיא ויובל. אנחנו ממש החברים הכי טובים, עושים הכול ביחד", שיתפה תמר. היא סיפרה כי גיא היה מדריך נערץ בבני עקיבא וחונך גם בכנפיים של קרמבו, והוסיפה: "הוא היה אדם מאוד מאוד ערכי מצד אחד, ומצד שני שתוטניק ועושה בלאגן".
לפני הגיוס לצבא עשה גיא מכינה קדם צבאית. "היא הייתה מאוד משמעותית עבורו, ושם הוא החליט להתגייס לתפקיד משמעותי בצבא – ולמקום שצריך. לא היה לו קטע של 'אני הולך רק לסיירת', והוא החליט שהוא הולך לשריון, כי הוא החליט שצריך שם אנשים טובים", שיתפה תמר. במהלך הדרך יצאו גם היא וגם אחיה גיא לקורס קצינים. "הוא היה מאוד דואג לחיילים שלו, כמו דמות אב, הוא עטף אותם. הוא ממש אימץ אליו את החיילים שלו, ואפילו הביא את חלקם אלינו הביתה לארוחות".
שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה התחיל גיא תפקיד מ"פ טירונים בשיזפון. "הוא אהב את הטנקים והעשייה", סיפרה תמר. "כשהתחילה המלחמה הוא היה בבית. אותו יום שישי היה הערב הכי כיפי שיש, ואז בבוקר הוא התעורר מהמון טלפונים של חיילים שלו ששאלו מה קורה. הוא הבין שיש מלחמה ותוך חצי שעה יצא דרומה לאזור העוטף. הוא נפגש באשקלון עם המח"ט שלו והם התחילו להילחם באזור העוטף. ביום של 7 באוקטובר זה ממש עיצב את איך שגיא ניגש ללחימה אחר כך. זה שהוא היה שם בשטח, וראה מה היה בנובה ובאזור רעים, הוא באמת חווה את העוטף על אקסטרים באותו יום, כמו כל מי שקפץ לעוטף, והוא הרגיש שזו המלחמה הכי צודקת ונכונה שיש".
בחודשים לאחר מכן התמלא גיא במוטיבציה – לנצח, להחזיר את השקט לתושבי הדרום ולמדינה – ולהחזיר את החטופים. "זה מאוד העסיק אותו, זה היה המניע העיקרי שלו ללחימה", סיפרה תמר. גיא נכנס לעזה כבר עם הכוחות הראשונים שתמרנו שם, ולאחר כחודש של קרבות התבקש לשוב לתפקידו בהכשרת הטירונים. "הוא התבאס ממש כי הוא רצה להמשיך להילחם, אבל הוא גם הרגיש שזו משימה חשובה להכשיר את הדור הבא של הלוחמים".
בחודש מאי 2024 הוא חזר להילחם בעזה וקיבל את הפיקוד על פלוגת החוד בגדוד 52. "זה התפקיד שהוא הכי רצה וחלם עליו. הוא כתב לעצמו בפתקים שזה תפקיד חייו. הוא ממש ציפה לזה ורצה את זה", שיתפה אחותו התאומה. "הפלוגה הייתה ממש כל חייו". במשך חודשים ארוכים הוא נלחם ברפיח, ומשתתף גם במצוד אחר סינוואר ובחילוץ חטופים. ב-19 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר, יצא גיא יחד עם חייליו לאיתור שבו התקבל מידע על מחבלים – והטנק נפגע בחלק האחורי שלו מירי נ"ט ומתחיל לעלות באש. "הוא היה הראשון לצאת כשהגיע המידע", סיפרה אחותו ששיתפה כי יום לפני כן נפגע גיא מרסיס אך סירב להתפנות מהשטח: "הוא אמר שהחיילים צריכים אותו שם".
אחרי שנפגע הטנק מירי הנ"ט, גיא מבין שהטען והתותחן שלו נפגעו קשה – והוא מנסה לחלץ אותם בשארית כוחותיו. "הוא נשרף כמעט לגמרי כי הוא ממש נכנס לחלץ אותם. אם הוא לא היה מנסה להיכנס לחלץ אותם הוא אולי היה יוצא מזה בחיים – אבל הוא לא היה חי עם עצמו בשלום", אמרה תמר. לאחר שלא הצליח לחלץ אותם, גיא רץ ל"בית המג"ד" כדי להזעיק עזרה. בשלב הזה, כ-80% מגופו מכוסה כוויות והכוחות במקום מפנים אותו מיד. הוא מפונה לבית החולים הדסה עין כרם, ולמרות הפגיעה הקשה ממשיך לשוחח עם הסובבים אותו. "הרופאים סיפרו לנו שבחדר ההלם הוא עצר אותם מהטיפול והיה לו חשוב להגיד להם כמה דברים", שחזרה תמר. "הוא ממש עצר אותם ואמר להם שהוא סומך על החיילים שלו שינצחו במלחמה – ושזו מלחמה צודקת".
במשך 10 ימים נלחם גיא על חייו בבית החולים – עד שנפל. "הוא השאיר אחריו המון, כתבים שלו וחיילים שמספרים סיפורים מטורפים - ומורשת אדירה", שיתפה תמר. היא נזכרה ברגע שבו התבשרה כי אחיה נפצע, וסיפרה כי האמינה בהתחלה שהוא יצליח לצאת מזה, אך בבית החולים הבינה שהמצב מורכב משחשבה – ושאנשים שמגיעים במצב כזה לרוב לא שורדים. "אלה היו ימים מאוד קשים, זו רכבת הרים מטורפת, בטיפול נמרץ עם אדם כל כך קרוב אליך, שאני אז בתחילת ההיריון שלי. הייתה חוויה מאוד קשה – אבל עם המון תקווה. לא האמנתי שגיא ייפול, האמנתי שהוא יכול לשרוד את הכול".
ביום לפני שגיא נפצע קשה בקרב ברצועת עזה, חלמה תמר אחותו התאומה שהוא נהרג בטנק. "זה היה משהו הזוי, קמתי וסיפרתי להורים שלי שחלמתי שגיא מת בטנק", שיתפה תמר. "יש לי הודעה שכתבתי על זה לבעלי, לגיא כתבתי: 'מה קורה מאמי חלמתי עליך'. הוא ענה לי 'הכול טוב, מה איתך?'. שלוש שעות לפני שהוא נפצע הוא כתב לי שוב ושאל 'מה קורה?'", סיפרה.
היא הוסיפה כי "גיא מלווה אותי כמעט בכל דבר שאני עושה בחיים. כשאתה תאום הכול קורה ביחד בחיים. בית ספר, גיוס, הכול, ואז פתאום כשגיא נפל הכול נהיה קשה יותר לעשות את הדברים לבד. ביום ההולדת הראשונה אחרי שהוא נפל הייתה חוויה קשה. היה לי מאוד לא פשוט. מצד שני הוא היה ממש בן אדם של שמחה".
היא שיתפה כי בפגישה האחרונה עם גיא סיפרה לו שהיא בהיריון: "הייתי מאוד רוצה שגיא יכיר את הבן שלי, שהוא יהיה שותף לגידול שלו. אני בטוחה שזה היה ממש ממלא אותו. אני מרגישה החמצה גדולה על זה שהוא לא היה פה שהוא נולד ושהוא לא פה עכשיו כשהוא גדל. אני מרגישה החמצה גם על החיים שהיו יכולים להיות לו, להתחתן, לצאת ללימודים, לחזור לצבא, אני בטוחה שהוא היה הופך להיות מפקד גדול ועושה דברים גדולים".
