המים של האוקיינוס הארקטי היו קפואים עד כאב. נמרוד מלהאוזן-חסון (24) מחיפה עמד על החוף השומם של ים בופור בפרודו ביי, הנקודה הצפונית ביותר בצפון אמריקה שאליה אפשר להגיע דרך כביש, והביט במים האפורים שנמתחו עד האופק. מסביב היו רק רוח, צינורות נפט ושממה אלסקית אינסופית. "כמעט השתפנתי", הוא מספר בשיחה עם ynet. "אבל אז נזכרתי שאני חולם על הרגע הזה מגיל 12. אמרתי לעצמי שאם הגעתי עד לכאן, אין מצב שאני לא קופץ".
כמה שניות אחר כך הוא כבר היה בתוך המים הקפואים של האוקיינוס הארקטי, מסמן את תחילתו האמיתית של המסע שעליו חלם מאז שהיה ילד – מסלול הפאן-אמריקן, הנחשב לחלום האולטימטיבי של רוכבי אופנועים וחובבי מסעות.
נמרוד ב"יד המדבר", צ'ילה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
זהו רצף דרכים באורך של כ-30 אלף קילומטרים, המשתרע מאלסקה שבצפון ועד לארץ האש שבקצה הדרומי של ארגנטינה, וחוצה בדרך כ-14 מדינות, אינספור תרבויות ונופי קיצון – מקרחונים וטונדרה קפואה, דרך מדבריות, רכס האנדים ויערות הגשם של האמזונס ועד לערבות הפרא של פטגוניה.
"תמיד הייתי חובב הרפתקאות", הוא מספר. "בשלב מסוים נחשפתי לרעיון של מסלול הפאן-אמריקן. נורא הלהיב אותי שיש דרך שהיא בעצם הארוכה בעולם. המחשבה על האנשים שאפגוש, התרבויות והטבע שאראה בדרך פשוט הדליקה אותי, ואמרתי לעצמי: אני אעשה את זה".
לקראת סוף השירות הצבאי, בזמן שחברים התחילו לתכנן טיול במזרח או בדרום אמריקה, נמרוד כבר חלם על המסע הגדול. "שירתי יותר מארבע שנים. הייתי לוחם והייתי פרמדיק, ואחרי שירות ארוך כזה הרגשתי שזה הזמן שלי לעשות את הדבר הזה שישב לי בראש כל כך הרבה שנים".
כבר מהארץ הוא יצר קשר עם חברה באלסקה. "האופנוע כבר חיכה לי כשהגעתי", הוא צוחק. "קניתי רויאל אנפילד הימלאיין 450, שלדעתי הוא הגודל המושלם לטיול כזה. היחס בין המשקל להספקים מצוין, במיוחד אם רוצים לרדת לשטח ולא רק לרכוב על אספלט. האופנוע, הציוד וכל השיפורים עלו בערך 12 אלף דולר. הוספתי מגנים וכל מיני התאמות, כי במסע כזה אתה רוצה לוודא שהכול ישרוד גם נפילה קטנה או באמפר מעצבן איפשהו בדרך".
מפת המסלול
היעד הראשון היה פרודו ביי, הנקודה הצפונית ביותר בצפון אמריקה שאליה אפשר להגיע באמצעות כביש. כדי להגיע אליה צריך לעבור את Dalton Highway, אחד הכבישים המפורסמים והקשוחים באלסקה. "זה כביש של תעשיית הנפט. כביש לא מפותח, די מסוכן, עם נהגי משאיות שנוסעים מאוד מהר. מעבר לזה, מדובר באזור מאוד מבודד. מהרגע שעוברים את העיר פיירבנקס נשארות רק שתי תחנות דלק – אחת באמצע הדרך ואחת בקצה – וכל השאר זו פשוט שממה אלסקית אינסופית".
עבור צעיר ישראלי שמגיע ממדינה קטנה וצפופה, מדובר במפגש עם עולם אחר. "אין כלום מסביב. רק כביש, רוח וטבע. זה היה האתגר הראשון של המסע, אבל גם אחת החוויות המיוחדות ביותר".
בתיק שלו חיכו שתי מדבקות קטנות שנשאו עמן סיפור אישי של שכול. "היה לי חשוב להנציח שני חללים שליוו אותי במהלך השירות הצבאי: סמ"ר איתמר שמן, שהיה איתי בקורס פרמדיקים, ורס"ן הוד שרייבמן, אח של המפקד שלי ביחידה. מבחינתי זה היה רגע הפתיחה של המסע. להיכנס למים של האוקיינוס הארקטי, להדביק את המדבקות שלהם ורק אז להתחיל לרכוב דרומה".
המדבקות לזכרם של סמ"ר איתמר שמן ורס"ן הוד שרייבמן ז"ל. נושאים את האור והערכים שלהם הלאה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
לצד מדבקות הזיכרון לחללים נשא נמרוד איתו גם מדבקה אישית יותר. "ההורים שלי הכינו לי מדבקה עם ציור שלי על אופנוע והכיתוב 'Nimrod on the Road'. יש מסורת כזאת אצל אופנוענים שיוצאים למסעות ארוכים. אתה משאיר מדבקה במקום מיוחד או נותן אותה לאנשים שעזרו לך בדרך. מבחינתי זו הייתה דרך להגיד תודה".
עם מדבקות הזיכרון, האופנוע העמוס בציוד והחלום שליווה אותו מאז גיל 12, נמרוד סובב את הכידון דרומה ויצא לדרך. אחרי יותר מ-36 אלף קילומטרים, 15 מדינות, שתי יבשות ו-315 ימים על האופנוע, הוא כבר יודע שהמספרים לא באמת מצליחים להסביר את מה שחווה בדרך.
רציתי לקחת את הזמן וליהנות. אני מכיר חבר'ה שעושים את זה בשלושה חודשים ופשוט טסים על המסלול. מבחינתי החוויה הייתה לעצור, לפגוש אנשים, להישאר במקומות מסוימים ולתת לדרך לקרות
"רציתי לקחת את הזמן וליהנות. אני מכיר חבר'ה שעושים את זה בשלושה חודשים ופשוט טסים על המסלול. מבחינתי החוויה הייתה לעצור, לפגוש אנשים, להישאר במקומות מסוימים ולתת לדרך לקרות".
קמפינג על החוף בארה"ב
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
בפארק הלאומי טורס דל פיינה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
טבע פראי בגואטמלה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
אחת החוויות הזכורות ביותר שלו התרחשה בעיירה סטיוארט שבקנדה. "זו עיירה די תקועה באמצע שום מקום", הוא מספר. "אתה יורד מהכביש הראשי ונוסע על כביש צדדי בין הרים וקרחונים, ליד נהר, עם נופים שאתה פשוט נפעם מהם בכל פנייה. הייתה שם חגיגה קטנה של הקהילה המקומית – יום העצמאות הקנדי. קצת מוזיקה, קצת ריקודים.
"ירדתי מהאופנוע עם מכנסי הרכיבה והמגפיים, מותש לגמרי מהדרך, וראיתי שתי נשים מבוגרות רוקדות. אהבתי את הרעיון ופשוט הצטרפתי. פתאום עוד אנשים מהעיירה הצטרפו, ובלי להבין איך זה קרה מצאתי את עצמי רוקד ריקודי שורות עם כמעט כל התושבים של סטיוארט. זאת הייתה אחת החוויות היפות במסע".
במשך חודשים ארוכים נשא איתו כ-30 קילו של ציוד על האופנוע. "כל יום מתחיל בלפרק את האוהל ומסתיים בלהקים אותו מחדש. בהתחלה זה אתגר, אחר כך אלה פשוט החיים שלך".
קמפינג בקנדה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
בצפון קליפורניה הוא עצר לשבוע של התנדבות בחוות פרחים מקומית. לכאורה, עצירה קטנה בדרך. בפועל, אחד הזיכרונות החמים ביותר מהמסע.
"סבא שלי היה חקלאי מעמק יזרעאל וגידל גם ורדים, אז תמיד הייתה לי אהבה לפרחים. חיפשתי במיוחד מקום כזה ומצאתי". במשך שבוע הוא חי עם בעלי החווה, עבד לצדם והפך בהדרגה לחלק מהמשפחה. "קמנו ביחד, עבדנו ביחד, קטפנו פרחים, הכנו זרים ועזרתי להם להתארגן לפסטיבל מקומי שבו מכרו את הפרחים. אחר כך הם אפילו הזמינו אותי ליום הולדת משפחתי". גם היום הם עדיין בקשר. "יש אנשים שאתה פוגש בדרך ופשוט נשארים איתך".
אבל אם הייתה מדינה אחת שנמרוד באמת חשש ממנה, זו הייתה מקסיקו. לפני שחצה את הגבול הוא פגש צעיר מקסיקני שנפצע בעצמו מאלימות הקרטלים. "הוא כל הזמן אמר לי: 'אל תיכנס למקסיקו, מקסיקו מסוכנת'. אני חושב שהוא היה האדם הלא נכון בזמן הלא נכון מבחינתי. הוא היה בחור טוב, אבל זה לא מה שהייתי צריך לשמוע בתחילת המסע".
ידעתי שאם אני חוצה את מקסיקו ומסתדר שם, אז הכול יהיה בסדר. פתאום אתה מגיע למדינה שאתה לא מכיר, בשפה שאתה לא מכיר, ואתה מבין שמפה אין דרך חזרה
וכך הפכה מקסיקו למבחן הגדול הראשון שלו. "ידעתי שאם אני חוצה את מקסיקו ומסתדר שם, אז הכול יהיה בסדר. פתאום אתה מגיע למדינה שאתה לא מכיר, בשפה שאתה לא מכיר, ואתה מבין שמפה אין דרך חזרה".
הדרך המלחיצה אל הגבול רק העצימה את התחושה. "יש שלטים של 'היציאה האחרונה מארצות הברית'. יש אווירה של 'עכשיו זה הזמן להתחרט אם אתה רוצה'. אבל דווקא זו הייתה המדינה שביליתי בה הכי הרבה זמן, והיא הייתה מדהימה. מדבריות, ג'ונגלים, הרים, היסטוריה, אנשים. יש במקסיקו הכול".
בבאחה קליפורניה הוא נתקל בחמושים שחסמו את הכביש, ולא היה ברור מי בדיוק עומד מאחוריהם. "היו מחסומים שלא בדיוק היה ברור אם מדובר במשטרה או בקרטל", הוא משחזר. "אתה מבין מהר מאוד שהדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות הוא להילחץ".
מפרץ קסום בבאחה קליפורניה, מקסיקו
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
במדבר אקטמה, צ'ילה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
מפגש עם אופנוענים נוספים בקולומביה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
באחד המחסומים הרגיש שמנסים להוציא ממנו שוחד. "פשוט שיחקתי אותה טיפש. אמרתי לעצמי שאם אני אתחיל להילחץ, הם יבינו שיש להם עם מה לעבוד. אז ישבתי, חיכיתי ואמרתי שוב ושוב שאני לא מבין ספרדית. בסוף פשוט נמאס להם והם אמרו לי ללכת". הלקח שלמד שם ליווה אותו בהמשך הדרך. "החשש לפני הסיטואציה הרבה יותר גדול מהסיטואציה עצמה".
בפרו כבר חיכתה לו הרפתקה מסוג אחר. "בשלב מסוים עמדתי בצד הדרך עם אופנוע שמאבד שמן, חשד לפאנצ'ר ובעיית ביטוח, ופתאום מגיעים שוטרים שרוצים לראות את כל הניירת". גם הפעם הוא החליט לשמור על קור רוח. "אם אתה מתרגש – אתה מפסיד".
פנצ'ר בפרו
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
הוא משחזר את הסיטואציה המלחיצה: כשאחד השוטרים דרש לראות ביטוח שלא היה בידיו באותו רגע, הוא ניסה להסביר שהביטוח כבר נרכש, אך המסמכים טרם הגיעו. "הראיתי לו את החשבונית באנגלית והוא לא הבין מה כתוב. בשלב מסוים שאלתי אותו איך יכול להיות שמפקד במשטרת פרו לא יודע אנגלית". למרבה ההפתעה, זה עבד. "החברים שלו התחילו לצחוק עליו, ובסוף הוא פשוט שחרר אותי. זה היה רגע שיכול היה לסיים את הטיול, או לפחות לסבך אותו מאוד, ופתאום יצאתי ממנו בשלום".
בסופו של דבר, אחרי כמעט שנה על הכביש, הוא הגיע ליעד הסופי – אושואיה שבארגנטינה, העיר הדרומית בעולם. "הגעתי לשם לקראת החורף, העלים הפכו אדומים והדרך הייתה פשוט מדהימה".
בשער המפורסם בכניסה לעיר, שבו מטיילים ואופנוענים מכל העולם עוצרים כדי להצטלם, הוא שלף שוב את שתי מדבקות הזיכרון. "גם באושואיה הדבקתי את המדבקות של איתמר ושל הוד. היה לי חשוב שהם יהיו בשני הקצוות – בנקודה הכי צפונית ובנקודה הכי דרומית".
אנחנו נוטים לחשוב על הסכנות ועל הדברים הרעים, אבל רוב האנשים שפגשתי בדרך פשוט רצו לעזור
סוף המסע, בשער הכניסה לאושואיה
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
נשיקת פרידה מהאופנוע בסוף המסע
(צילום: באדיבות נמרוד מלהאוזן-חסון)
אחר כך המשיך אל הנקודה הדרומית ביותר שאליה אפשר להגיע בכביש, ושם נכנס שוב למים הקפואים של תעלת ביגל. "רציתי להשלים את המעגל", הוא מספר. "קפצתי למים בקצה הכי צפוני וקפצתי למים גם בקצה הכי דרומי". הפעם, הוא מחייך, היה קצת פחות קר.
רק עכשיו, חודשים אחרי שחזר, הוא מתחיל לעכל את המסע. "פתאום אתה מסתכל אחורה ואומר לעצמך שזה באמת היה תהליך של התבגרות. חוויה מאוד מעצבת". ומה נשאר בסוף מכל הדרך הארוכה הזאת? לא המדינות, לא הקילומטרים ואפילו לא הנופים. "אחת המסקנות הגדולות שלי היא שאנשים הם אנשים טובים ורוצים לעזור", הוא מסכם. "אנחנו נוטים לחשוב על הסכנות ועל הדברים הרעים, אבל רוב האנשים שפגשתי בדרך פשוט רצו לעזור". והמסקנה השנייה? "חלומות צריך להגשים. לא רק לחשוב עליהם – לעשות אותם".
