בתחקיר שפורסם הבוקר (שני) על הקרב בקיבוץ סופה במועצה האזורית אשכול שבעוטף עזה, צה"ל התייחס לחיוניות כיתת הכוננות בקיבוץ. לפי התחקיר, הכיתה שהייתה במיעוט מספרי ולא מאומנת מנעה אסון גדול יותר בשעה שהצבא כשל במשימת ההגנה על המקום. שני אנשי כיתת הכוננות נהרגו עקב הקרבות בקיבוץ: רס"ן במיל' עִדו חוברה (36) ורס"ן במיל' אופיר ארז (57). בנוסף, ברנרד כהן (57) נרצח בביתו.
במתקפה השנייה על הקיבוץ, כ-30 מחבלים התרכזו באזור הפרדסים שמצפון לקיבוץ וירו לעבר הבתים. חברי כיתת הכוננות, שלושה אזרחים חמושים, בהם עדו, קפצו לאזור והחלו להשיב אש. בחילופי האש נפצע עדו אנושות, ולאחר מכן מת מפצעיו. הוא יצא להילחם כאזרח, ובהמשך הוכר כחלל צה"ל וחבר כיתת כוננות. בזכות ירי הכוחות נבלמה התקדמות רוב המחבלים, וחלקם נהרגו.
"עדו אדם מאוד ערכי, שאוהב את הבריות מגיל קטן", סיפר זהר, אביו של עדו. עוד הוא ציין כי בנו, שנולד והתחנך בקיבוץ, "היה ילד טכנולוגי והפתיע אותי שהלך לקרבי, אבל זה מה שהוא החליט. בסוף לבנון השנייה הוא נפצע פציעה שעיכבה אותו בדרך לקצונה - אך זה לא עצר אותו, והוא סיים את הקורס". לדבריו, בנו רצה להיות קצין "שייתן את כל מה שהוא לא קיבל".
זהר סיפר כי המוטיבציה של בנו הייתה לתת לאחר: "הוא היה אדם שתורם ושאכפת לו". אחרי השירות הצבאי עדו טייל, ואחר כך התחיל את לימודיו באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. "שם הוא למד הנדסת מערכות, והכיר את נעה, אשתו ואם ילדיו: גיא, גל וגוני. עדו היה ראש צוות פיתוח ב-IBM, ואיש משפחה למופת".
"פתאום שמעתי קולות בערבית"
האב סיפר כי ב-7 באוקטובר הוא ושלוש המשפחות היו בשלושה בתים שונים בקיבוץ: "זוגתי ואני; עדו, נעה והילדים; ונעמה, בתי השנייה, עם משפחתה". זהר הוסיף כי אחרי הירי הרקטי הם הבינו שמשהו חריג, והתחילו לשמוע ירי נשק בתוך הקיבוץ. "פתאום שמעתי קולות בערבית מסביב לבית, והתחילו להגיע הודעות על זה שיורים לאנשים בחלונות, על בתים בוערים בבארי, ולאט-לאט התחלנו להבין שיש משהו גדול".
זהר אמר כי החליט להשאיר את משפחתו בממ"ד, ויצא חמוש באקדח לעמדה שמשקיפה על פתחי הבית. "התכוננתי למחבלים, הרבש"ץ דיווח שהצליח לחסל ארבעה מחבלים". הוא סיפר כי בנו לחץ על הרבש"ץ שהוא רוצה לצאת לחפש מחבלים. "עדו והרבש"ץ הגיעו עם כיתת הכוננות לנקודה שממנה המחבלים באו". לדבריו, "הם ריתקו אותם למרות שהיו בנחיתות מספרית ובנחיתות של נשק ותחמושת - והשתמשו בכל כדור בתבונה", לדבריו.
בזמן שהוא בכוננות כחובש, תפסה את זהר הבשורה על פציעת בנו: "אני מקבל שיחה מחבר בקיבוץ שיש נפגע, לוקח את הציוד ומתחיל לרוץ למקום. לצערי, יש לי ניסיון בפיגועים אחרי 35 שנה בתפקיד. אני מגיע - ורואה את עדו עם פגיעה קשה מאוד בראש", סיפר האב.
ברגעים הקשים האלה זהר פועל באוטומטיות. "כמו רובוט אני נותן לו טיפול ראשוני ומתקשר למד"א שיפנו אותו. הם ענו לי 'אתה לבד'. רצתי בעצמי להביא אמבולנס, וכולו היה מפונצ'ר כי מחבלים ירו בגלגלים. מאמצי הטיפול והחייאה נמשכו שעה, ובסופם נאלצתי", הוא עוצר לקחת נשימה וממשיך, "לקבוע את מותו".
"טראומה שאני לא יודע איך לטפל בה"
זהר שיתף כי "בזמן הזה אני מתחלף מחובש לאבא. ההבנה התחילה לחלחל, והפסקתי להיות בקור רוח. ישבתי לידו וסירבתי להאמין. ידעתי מה אני רואה ואמרתי לעצמי שצריך להודיע למשפחה, ואז נפלה עליי ההבנה - שגם את זה אני צריך לעשות". הוא סיפר כי הם היו לבד. "איש לא בא, תחושות הבדידות וחוסר האונים הן דבר משתק. אני זוכר שחזרתי לביתו, והנכד שאל אותי: 'סבא, למה אתה חזרת ואבא לא?' - זו שאלה שמהדהדת לי בראש עד היום. זו טראומה שאני לא יודע איך להתחיל לטפל בה".
האב סיפר כי בנו לא היה אדם שיעמוד מנגד. "שנינו היינו בשלבי חתימת טפסים לכיתת הכוננות, וצה"ל ייבש אותנו. עדו לא היה מסוגל להתחבא בבית אם יקרה משהו איום, אפילו שלא היה לו נשק הוא דרש שיביאו לו". לדבריו, בנו "יזם, חתר, פעל. כיתת הכוננות הצילה את הקיבוץ - ולא אף אחד אחר".
הוא התייחס להכרה בבנו כחלל לאחר 7 באוקטובר. "הכירו בו מיד כחלל, מטפלים בנו במשרד הביטחון בצורה נפלאה. אנחנו מנסים לטפל בעצמנו רגשית ונפשית, למרות שהדברים לא סגורים ועוד יש חטופים", אמר. עם זאת, זהר מותח ביקורת על ההודעה ש'אין מניעה ביטחונית' לחזור לקיבוץ: "מחזירים אותנו ואת הילדים למקום עם רעשי מלחמה מטורפים. אנחנו לא רואים עדיין צעדים בוני אמון אחרי אובדן תחושת הביטחון".
לדבריו, הדרך לשיקום היא בהחזרת החטופים: "שאלת המחיר היא לא שאלה. חייבים להחזיר אותם בכל מחיר - עבורם, עבור המשפחות שלהם ועבור המוסר והמצפון של העם הזה".
"עדו לא היה חייב לצאת - זו בחירה"
חודשיים לאחר הטבח, נעה אשתו של עדו התראיינה ל-ynet וסיפרה אז על הקשיים שעימם היא מתמודדת בשל האובדן. "אנשים אומרים 'תשתפי, תספרי', והם לא מבינים שאי-אפשר. לכי תסבירי איך זה לחטוף התמוטטות עצבים בלובי של מלון מול אנשים זרים. אלה שתי טרגדיות - של עדו, וגם שאנחנו פליטים במלחמה", אמרה לאחר שהיא ושלושת ילדיה פונו עם כל חברי הקיבוץ למלון באילת.
על 7 באוקטובר סיפרה כי בהמתנה מורטת עצבים חיכתה לשובו של בעלה: "עדו שאל אותי אם לצאת ולחבור לכיתת הכוננות, ואני אמרתי לו ללכת. ישבתי בממ"ד והוא ישב בסלון עד שבאו לאסוף אותו, והתכתבנו קצת. ההודעה האחרונה שהוא שלח הייתה: 'יצאתי, אני עם נשק'". לדבריה, "הוא לא היה חייב לצאת. זו הייתה בחירה, ומבחינתי כשיש עליו נשק, מי יכול עליו? לא היה לי מושג שיש כל כך הרבה מחבלים בחוץ".
נעה סיפרה כי בשעה 18:30 בערב, זהר הגיע אליהם לממ"ד עם הבשורה הקשה. "הוא נכנס עם פנים נפולות, אבל הוא לא אמר את המילים, ואני הייתי חייבת לשמוע אותן. אז שאלתי אותו: 'עדו מת?', והוא רק הנהן".
קיבוץ סופה התייחס לנפילת עדו גם בהודעתו הבוקר על תחקיר צה"ל של הקרב בקיבוץ, ומסר: "ב-7 באוקטובר 2023 נורו על הקיבוץ עשרות רקטות, ועשרות מחבלים נכנסו וניסו להיכנס אל הקיבוץ ולטבוח בתושביו. ערנות הרבש"ץ, נחישות כיתת הכוננות, חתירתם למגע ובלימת גל מחבלים כבד על גדר הקיבוץ מנעו אסון כבד והצילו רבים. במהלך היום איבדנו שלושה חברים יקרים לנו - ברנרד כהן, אופיר ארז ועִדו חוברה זיכרונם לברכה".
