בני גנץ היה מאוד מוטרד מההפרעות של אנשי האופוזיציה החדשה לנאומו של בנימין נתניהו בעת הצגת ממשלתו בשבוע שעבר. הוא אמר: "אני מבקש לגנות את ההפרעות ואת הקריאות ליאיר לפיד, בדמוקרטיה צריך לדעת לכבד". בסדר, היה גם גינוי לח"כים של הקואליציה. מדובר הרי בבן אדם ממלכתי.
כמה שבועות קודם לכן ביקר גנץ את לפיד על שירד ממכונית השרד שלו כראש ממשלה והצטרף להפגנה שנערכה על גשר הולכי הרגל ברחוב קק"ל בתל אביב, כחלק מפעילות המחאה שקיימה מפלגת יש עתיד נגד הממשלה שעמדה לקום. "כל אחד יכול לבחור את האופן שהוא בוחר בהגנה על הדמוקרטיה", אמר אז גנץ. "זכות המחאה היא זכות חשובה. מנהיגים צריכים להוביל מחאות, אני לא חושב שלעמוד על גשר באיזושהי פינה מסוימת זה המודל המרכזי, אבל כל אחד יבחר את דרכו".
מראשית דרכו הפוליטית התעטף גנץ בדגל הלאום. שם המפלגה שהוביל מ-2019 היה "כחול לבן", למי שלא מבין רמזים. גם הסיסמה הייתה בהתאם - "ישראל לפני הכול" – מעין פרפראזה על סיסמה של כמה נשיאים אמריקנים, האחרון שבהם דונלד טראמפ, "אמריקה תחילה". מדובר בתפישה שמעמידה את המדינה מעל הציבור, בעוד שהגישה הדמוקרטית מעמידה את האזרח מעל המדינה. אבל מי בשמאל יפשפש בקטנות כאשר הצורך להפיל את נתניהו היה לפני הכול?
אז הסבירו שזוהי אסטרטגיה מתוחכמת של גנץ כדי לגייס את מצביעי הימין הרך לשורותיו. הנה, הוא פטריוט אמיתי שצורכי הביטחון הלאומי וטובת העם הם השיקולים היחידים המנחים אותו. משום כך הוא לא עסק יותר מדי בנושאים זניחים כמו קידום הסדר מדיני וזכויות אזרח.
נאמרו הרבה דברים רעים על גנץ, חלקם בצדק: שהוא לא משדר מנהיגות לאומית, שהוא תמים מבחינה פוליטית ושקל לתעתע בו כפי שעשה נתניהו בנושא הרוטציה. אבל לגבי תכונה אחת של גנץ הייתה הסכמה: הוא אדם ישר שתוכו כברו. הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר ועושה. ואכן, אפשר לסמוך עליו שמה שהוא רואה כהתנהגות ממלכתית גם באופוזיציה משקף את תפישת עולמו. זוהי גישה אצילית שאולי כדאי ללמד אותה בשיעורי אתיקה ומוסר באקדמיה, אבל כאמירה פוליטית אפשר להגדירה במקרה הטוב כנאיבית ובמקרה הרע ככזאת שיכולה לפגוע קשות ביכולתה של האופוזיציה לתפקד.
קבלת הפנים של הימין לראש הממשלה נפתלי בנט
(צילום: ערוץ כנסת )
ממשלת נתניהו החדשה נשענת על רוב יציב מבחינה מספרית ונהנית גם מאחדות אידיאולוגית יחסית. אין שום דמיון בינה לבין ממשלת בנט-לפיד, שהורכבה מקצוות פוליטיים ושהיה קל לפורר אותה. האופוזיציה אז התמקדה בפעולות מפלגתיות וציבוריות אגרסיביות שמטרתן הייתה לפורר את סיעת ימינה. הדבר נעשה באמצעות איומים ונידויים שהופעלו נגד חבריה וגם בהבטחת טובות הנאה שאפשר להגדירן כשוחד פוליטי (העובדה שעמיחי שיקלי, ובעיקר עידית סילמן, הם שרים כיום בממשלת נתניהו, ראויה לדעת ח"כ מתן כהנא לחקירת משטרה).
בפני האופוזיציה החדשה לא ניצבות האפשרויות הנלוזות האלו להקמת ממשלה. מה שעומדים לרשותה הם הכלים הפרלמנטריים של הצקה לקואליציה בכל דרך אפשרית וגם הפעלת מחאה ציבורית בהפגנות, במשמרות מחאה ובעצומות של קבוצות שונות – מאנשי הייטק ועד יוצאי חיל האוויר.
ד"ר ברוך לשםוכן, גם לצעוק במליאת הכנסת בעת נאומיהם של ראש הממשלה ושריו. לא יפה, אבל בעידן התקשורתי שבו מסוקרים בעיקר עימותים פוליטיים וחילופי דברים חריפים, אסור שהאופוזיציונרים ילקו באנינות טעם מוגזמת. צריך לזכור שנתניהו וחבריו לא נתנו לממשלת השינוי אפילו רגע אחד של חסד: נאומו הראשון של בנט כראש הממשלה הופרע בבוטות ללא הרף ולא ניתן לו להשלים משפט רציף אחד. אבל מה שמציק לג'נטלמן גנץ הוא קריאות הביניים שהשמיעו חברי האופוזיציה בעת נאום הבכורה של נתניהו.
יו"ר המחנה הממלכתי לא היה סיפור הצלחה גדול גם כשכיהן כחבר בממשלה. עובדה שהוא לא הצליח לשכנע את ציבור המתלבטים בין הימין לשמאל שהוא מייצג אותו בגישתו הממלכתית. אם הוא ימשיך ב"ממלכתיות" הזו גם באופוזיציה הרי כישלונו מובטח. או שמא הוא כבר מכוון לקואליציה הנוכחית?
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
