בחודש ספטמבר 2024 הופיע על הצג שלי מספר טלפון בלתי מזוהה. מצידו השני של הקו נשמעה אישה עדינה, כמעט מתנצלת על כך שהיא פונה אלי. היא הזדהתה בפני כמירי דגן, אמו של נווט במילואים אסף דגן. אבל לא רק את סיפורו של אסף היא ביקשה לפרוש בפני אלא את סיפורם של כל הלומי הקרב, בעיקר אלה ביניהם כמו בנה הממאנים לקבל טיפול.
מירי ביאושה פנתה לכולם אבל היא ביקשה שאהיה להם לקול ושאם אוכל לדבר גם עם כמה ארגונים, שעושים עבודה נהדרת משמעותית מאוד עבור ההלומים, אבל לא מגיעים לכולם.
בסוף השאלה הגדולה של מירי הייתה שאלה שכל הורה שואל עצמו בנסיבות הקשות של הלם הקרב, כזה שכבר מזהים בו חשש אובדנות, היא איך אני מציל אותו.
בתפקידי כיו״ר הקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית אנחנו פוגשות את המוטבים שלנו עם כל כך הרבה עצב וכאב, אצל חלקם - במיוחד שורדי המסיבות, גם חשש כבד מאובדנות, ומירי תפסה אותי עם פחד וסימן שאלה גדול - איך מצילים את אסף ממה שקורה לו בראש.
את ההבטחה שלי למירי לבדוק מה אפשר לעשות, קיימתי. אבל לצערי חוסר האונים נותר בעינו וסימן השאלה לא השתנה גם מול המומחים הגדולים ביותר בישראל.
כמה שבועות אחר כך, באופן סימבולי ונורא, ממש ביום השנה הראשון לטבח 7/10, ראיתי שהגיעה הודעה ממירי ממש לפנות בוקר והבנתי מיד שהאסון הגדול מכל נפל על המשפחה - על מירי ועל אחותו התאומה נטע שהייתה שותפה מלאה למאבק להצילו.
משפחת דגן אינה לבד
זה היה רגע שבר נורא. אבל נורא לא פחות היה לקבל את הידיעה שאסף לא יוכר כחלל צה״ל על ידי משרד הבטחון. המשפחה יצאה למאבק הרואי ממש, מהסוג שרבים מאיתנו שאלו עצמם למה גם בזה המשפחה צריכה לעסוק ברגעי האובדן האיומים. הרעש הציבורי היה עצום, ולפחות ברגע הזה התחושה הייתה שמשפחת דגן אינה לבד.
לפני כמה ימים קיבלתי הודעה נוספת ממירי בדבר ההכרה שהם זכו לה כמשפחה שכולה. התרגשתי מכך שזכרה לעדכן אותי. בימי מלחמה אלה, כשהלומי הקרב נדחקים כמו דברים רבים חשובים לקרן זוית, אנחנו חייבים להיות האוזן הקשבת והקול.
איילת נחמיאס ורביןישראל היא מקום אחר אחרי 7/10. המראה של צעירים ללא גפיים, עם תותבות או בכסאות גלגלים, אנשים שחייהם השתנו לחלוטין, נראה בכל מקום והגבורה שלהם נראית לעין. אלא שלפציעה הנפשית הבלתי נראית, זאת שלרוב לא נזהה עם גבורה, חייבים לתת מקום ממשי - בתקווה שנוכל להציל את "אסף דגן" הבא, זה החי בינינו וזקוק ליד מושטת שתציל אותו. ואחרי כל זה, אם למרבה האסון לא הצליחו להצילו, לכל הפחות חייבים לחסוך מהמשפחות את המאבק הממושך להכרה. הרי ההכרה כמוה כאמירה ערכית - גיבור, אנחנו יודעים שנפצעת במהלך שירותך, סליחה שלא הצלחנו לעזור למשפחה לעזור לך, נהיה כאן עבורם עכשיו.
בחלוף שנה וחצי מאסונה של משפחת דגן, גם אם הדברים לא נאמרו בדיוק כך, זה מה שהגיע למשפחה לשמוע.
