כמעט 20 שנה מפרידות בין הרגע שבו עולמה של ריואנה טנדלר חרב לבין הרגע שבו אותו אסון בדיוק הגיע לפתחה של הילית ינאי. שתיהן איבדו בת בקרבות מול חיזבאללה בלבנון: קרן טנדלר ז"ל, המכונאית המוטסת הראשונה במסוקי היסעור בצה"ל, נהרגה במלחמת לבנון השנייה; רותם ינאי ז"ל, מש"קית ת"ש בחטיבת גבעתי, נהרגה לפני כשלושה חודשים מפגיעת רחפן נפץ. ריואנה חיה כבר שני עשורים לצד הגעגוע. היא למדה איך קמים בבוקר, חוזרים לעבודה, מנציחים וממשיכים לחיות לצד החסר. הילית נמצאת רק בתחילתו של מסע ההתמודדות הזה.
פוסט אחד שפרסמה ריואנה בסוף חודש מאי הפגיש ביניהן: אמא שמכירה היטב את הדרך הארוכה שאחרי אובדן בת, ואמא שרק יצאה אליה - וביקשה לדעת ממנה דבר אחד: האם אפשר להמשיך לחיות. "הבת שלי קרן נהרגה בלבנון", כתבה ריואנה בפוסט שפרסמה ב-29 במאי 2026. "נפלה כאשר טיל של מחבלי ארגון החיזבאללה פגע במסוק שלה ושל חבריה לצוות בלבנון, רגעים לאחר הנחתת כוחות של לוחמי צנחנים בעומק שטח לבנון".
היא הוסיפה כי "שרידי גופתה של קרן לא נמצאו במשך כמה ימים, מהרגע שבו הודיעו לנו שהיא נהרגה בלבנון ונעדרת ועד שלוחמי 669 ושלדג מצאו אותה וחזרו עם גופתה ארצה במסע רגלי ארוך אל גבול ישראל מלווים בלוחמי צנחנים. קרן, מכונאית מוטסת ראשונה במסוקי היסעור בצה"ל, הייתה גם החיילת הראשונה שנהרגה בלבנון. עברו עוד מעט 20 שנה. קרן הייתה הבת היחידה שלי מתוך שני ילדים שהבאתי לעולם. בשבוע הבא אהיה בת 77 וקרן חסרה לי מאוד״.
לפרסום הגיבה הילית, שכתבה: "הבת שלי נקברה אתמול. הייתי שמחה לפגוש אותך כשתסתיים השבעה ולשאוב כוחות. מרגישה שלעולם לא אצליח להתאושש". ריואנה בתגובה השיבה: "כתבתי אתמול בתגובה לתמונה שלך מההלוויה באחד הדפים, שזה לקח אותי ישר ליום שבו נפרדתי בעצמי מקרן. לצערי אנחנו שותפות גורל עכשיו לאותו כאב נוראי של אובדן בת. איבדת בת מדהימה שנולדה בשנה בה קרן נפלה וכל כך כואב לחשוב על זה. לאט לאט יקרה, נשמור על קשר. את לא לבד".
"נשבעתי שאבחר בחיים, אבל זה נורא קשה"
ביוזמת ynet, שתי האימהות נפגשו בגן לזכרה של קרן ברחובות, סמוך למסלול הריצה האהוב עלייה, מול בית הקבורות שבו הובאה למנוחות. בין ציורי הגרפיטי של מסוק היסעור, ישבו השתיים לשיחה על התמודדות עם אובדן היקר להן מכל. האם שחיה לצד הכאב 20 שנים, והאם שביקשה כלים להתמודד עם השכול הטרי.
״יש לי שלווה מהידיעה שהיא עשתה מה שרצתה״. רותם ינאי (צילום: באדיבות המשפחה)
״מהשנייה הראשונה היה לי חשוב לדעת שיום אחד אוכל להמשיך לחיות״, הסבירה הילית מה עומד מאחורי הפנייה לריואנה. ״זה מלווה אותי עד היום. על הקבר של רותם נשבעתי שאני אבחר בחיים - אבל גם כשאת בוחרת בזה, זה נורא קשה. אני רוצה שהורים שכבר יש להם ניסיון, יגידו לי שזה אפשרי״, הוסיפה בכאב. ריואנה הגדירה את עצמה כ״ותיקה במקצוע״, והוסיפה בצער: ״חיים עם זה כל החיים״.
השתיים זוכרות היטב את רגע קבלת הבשורה. ״מהרגע שדפקו לי בדלת ועד שהלכתי לזהות אותה, אבדו לי שש שעות מהחיים. הדבר הראשון שרציתי זה לראות אותה, לא יכלתי להמשיך אחרת״, סיפרה הילית. ריואנה שיתפה כי אליה הגיעו ב-1:45 בלילה. "דפקו בדלת, ודן (האבא) ונדב (האח) אמרו שאמרתי - ׳הגיעו חיילים׳. אני לא זוכרת עד היום שאמרתי את זה״, שיתפה.
הילית סיפרה כי ראתה את החיילים מהחלון, אך לא הבינה מה קרה - וחשבה שאלו חברים של רותם. "כשפתחתי את הדלת ראיתי את הגרוש שלי ואת שני הילדים שלנו - והבנתי״, שיתפה. ״עליתי למעלה והתחלתי לצרוח. אני זוכרת שחשבתי שאולי היא רק נפצעה, צרחתי ׳תגידו לי שהיא רק נפצעה!׳, ולפי התגובה הבנתי״. גם אצל ריואנה היו תחושות דומות ברגע קבלת הבשורה. ״בהתחלה אמרו שהם נעדרים. זה נתן לי תקווה שהיא נפצעה, אולי חיזבאללה חטפו אותה״, סיפרה. ״אבל הייתי בדרך להבין, עד שנודע לי שהיא זו שחטפה את הטיל״.
"אמרה שאם תיפול בשבי - תחתוך ורידים". קרן טנדלר (צילום: באדיבות המשפחה)
גם את השיחה האחרונה עם הבנות השתיים זוכרות היטב - זו שנערכה לפני יותר מ-20 שנים, וזו שהייתה רק לפני כ-3 חודשים. הילית סיפרה כי השיחה התקיימה רק שעתיים לפני שנהרגה בתה. "היא הייתה אמורה לצאת הביתה, כבר הכינה את התיק. ועד היום אני כועסת על עצמי שלא הקדשתי לה את כל הקשב״, אמרה בכאב. ״אבל השיחה הסתיימה בצחוק. היא קיללה כי סגרו לה את השק״ם״.
ריואנה נזכרה כי בחצות חזרה בתה הביתה מעוד טיסה. ״כששאלתי איך היה, היא אמרה שהיה שקט. רק אחרי זה נודע לנו שהיה טיל שפספס אותם״, אמרה. גם רותם שידרה להילית ביטחון לאורך השירות, בסמוך לגבול לבנון. ״בדיעבד גילינו שחברה שלה נפצעה חודש לפני מרחפן נפץ. הם היו כל הזמן תחת איום רחפנים, שעות במקלטים. היא לא סיפרה לי, לא אמרה לי כלום. שיתפה שהכל בסדר״, סיפרה הילית.
תיק למסוק ותיק לשחייה
בניגוד לביטחון ששידרה קרן לריואנה, משתף נדב, אחיה של קרן, על השיחה האחרונה שלהם ב-12.8.2006. "לפני שיצאה לבסיס, ביקשה שאביא לה סכין. אמרה שאם תיפול בשבי היא תחתוך ורידים, שלא תהיה נתונה לחסדים של חיזבאללה", סיפר. את נדב הילית פגשה לראשונה כבר בשבעה של רותם. "כשהם רואים הורים שכולים זה עושה אפקט", שיתף. "היה לי חשוב לדבר איתו, להבין איך מתמודדים עם הילדים", סיפרה הילית.
שתי הבנות היו חדורות מטרה להגיע לתפקיד אותו מילאו. ״התפקיד הזה לא בא לה בקלות, היא נאבקה בשביל זה״ סיפרה ריואנה על קרן, האישה הראשונה ששירתה בתור מכונאית מוטסת. ״בשנת 1999 היא נכנסה לבית הספר הטכני בחיפה, שם התחיל סיפור האהבה שלה ליסעורים. לא שינה לה שעדיין אין נשים בתפקיד, מהרגע הראשון ידעה שזה מה שתעשה״, נזכרה ריואנה. אחרי 8 שנות שירות, קרן השתחררה ב-2005, אבל המשיכה להתייצב למילואים בתנאי קבע. ״היא לא ויתרה על הצבא, גם במהלך התואר למשפטים. ביום היא למדה למבחנים, בלילה טסה. באוטו היו לה שני דברים - תיק למסוק, בו הכירה כל בורג, ותיק לשחייה״, שיתפה - וסיפרה על ההתעקשות שלה לבצע פעילות מבצעית מעבר לקו אויב.
"לא אחזור להיות אותו בן אדם. זה מעל הטבע, לא הגיוני". הלווייתה של רותם ינאי
(צילום: Jack GUEZ / AFP)
הילית סיפרה כי רותם רצתה להיות מש״קית ת״ש, ואת קורס ההכשרה סיימה בהצטיינות. ״רצו שהיא תצא לקורס קצינים והיא העדיפה להישאר בשטח. ילדה מקובלת, תמיד במרכז, הדבק. הייתה מקרבת לחבורה שלה ילדים שעברו חרם, שלא השתלבו. בצופים הייתה מדריכה לילדים אוטיסטים. אחרי שנהרגה, ילדים שיתפו אותי איך תמכה אותם, האור שנתנה להם. תמיד אמרתי שהיא נועדה לגדולות, כל מה שעשתה - היה כמו שצריך״, אמרה. השתיים נאחזות במוטיבציה הגבוהה שהייתה לבנות למילוי תפקידן. ״יש לי שלווה מהידיעה שהיא עשתה מה שרצתה״, הוסיפה הילית. ריואנה שיתפה: ״לפחות היא נפלה בתפקיד שהכי אהבה״.
"רותם נולדה בשנה שקרן נהרגה"
מאז האובדן, מתארות הילית וריואנה, כי הכול השתנה. ״אנחנו לא אותו בן-אדם״, אמרה ריואנה. הילית הוסיפה: ״גם לא אחזור להיות. זה מעל הטבע, לא הגיוני״. הילית סיפרה כי לצד ההתמודדות עם האובדן של רותם, היא גם תומכת את בנה דור, אחיה הגדול של רותם, שנפצע ב-7 באוקטובר ומתמודד עם הלם קרב. ״מרגישה כאילו לקחו לי שני ילדים - אחד נפשית, אחת פיזית״, שיתפה בכאב.
הילית סיפרה כי ״בהתחלה שאלתי את עצמי, מה הייתי מעדיפה, אם לא הייתה נולדת מלכתחילה ולא הייתי צריכה לסבול את הסיוט בלאבד אותה, או שנהנתי ממנה 20 שנים, והיום אני סובלת. הגעתי למסקנה שאני שמחה שהיה לי אותה". ריואנה שיתפה כי "רותם נולדה בשנה שבה קרן נהרגה. השנה אמורה הייתה להיות בת 47. לפעמים אני חושבת שהייתה יכולה להיות אמא של חלל מהמלחמה עכשיו שקבור לידה״.
"מודה שיש קנאה". ההנצחה של קרן בגן
(צילום: שאול גולן)
באשר לעתיד, שיתפה הילית, עו"ד במקצועה, כי היא לא חושבת שתחזור לעבודה. ברגע שתאזור כוחות, המטרה שלה ברורה - לקדם תיקוני חקיקה עבור חללים ומשפחות שכולות. ״כל חייל וחיילת צריכים להישאל במעמד הגיוס אם רוצים שיקצרו מהם זרע או לשאוב ביצית אם יפלו״, אמרה. השתיים הסכימו שהיו שמחות להמשכיות מהבת שאיננה. ״משפחה שכולה היום מקבלת 8 ימי אבל, מישהו יכול לצפות ממני לחזור לעבודה כשאני אפילו לא זוכרת איך קוראים לי? צריך החלמת אבל על ילד״, הוסיפה על מאבק נוסף ששואפת להוביל, בשמה של רותם.
"אחרי שהילד איננו, הדרך להיות הורה זה בהנצחה"
הדימיון בין השתיים מתבטא בבחירה שלהן לשמור על חיוניות. ״יש כאלו בתת-פעילות ויש בפעילות יתר. אני כל הזמן עושה, כי מרגישה שאם לא אעשה אני אטבע״, אמרה הילית. ״אני לא ישנה כל הלילה, אני עייפה. אם לא אעשה את זה לא יודעת איך אשרוד״, הוסיפה. ריואנה סיפרה כי ״אחרי העבודה המשכתי בהתנדבות בהוראה. אני לא הלכתי לפסיכולוג, מול הבית שלי יש בריכה, פעמיים בשבוע אני הולכת להתעמלות במים. ברגע שאני במים אני נרגעת, כבר 16 שנה״.
חלק בלתי נפרד מהעשייה, הוא ההנצחה של הבנות. ״אני קוראת לזה הורות אחרת. אחרי שהילד איננו, הדרך שלך להיות הורה היא באמצעות הנצחה״, שיתפה הילית, שהולכת תמיד עם הדגל עליו מתנוססת תמונתה של רותם. ״זו הדרך להנכיח אותה, שיישאר ממנה משהו״, הוסיפה. ריואנה אמרה כי ״כדי לזכור אותה צריך להילחם כל החיים. זו דרך להמשיך את החיים שלה. כאילו היא איתנו כל הזמן״. ההנצחה היא גם הדרך של הילית לצעוק את כאבה. ״החיים שלנו התהפכו. פעם הייתי רואה מדבקות הנצחה על הקיר, היום אני מבינה שכל מדבקה זו משפחה שהתרסקה, שלא תחזור להיות מה שהייתה״.
ההנצחה של הבנות שאינן, מזכירה להן גם את הנשים שיכלו היו להיות בעתיד. ״החברים של רותם אצלי בכל סוף שבוע, הנוכחות שלהם מאוד חשובה לי. הם חלק מהמשפחה שלנו״, סיפרה הילית והוסיפה על שיחה שקיימה עם אמא שכולה, ששיתפה שתחילה הייתה עטופים בחברים, אבל היום קשה לה להיות בסביבתם. ריואנה מיד הזדהתה עם הקושי: ״אני מבינה אותה, הם מתקדמים ואנחנו נשארנו. לאורך השנים, החברים של קרן התרחקו. מצד אחד אני רוצה קשר, מצד שני אני מודה שיש קנאה״, סיפרה. הילית סיכמה: ״רותם לא תתחתן, כבר לא תקים משפחה. הגעגוע הוא לא רק למה שהיה, הוא גם למה שלא יהיה״.
