תיעוד: נוסעת מעליבה את ישראל יונתן הירש
(צילום: מתוך הרשתות החברתיות)
תקרית האוטובוס בהוד השרון לא הפתיעה. נסיעה בתחבורה ציבורית בישראל מזמן לא נחשבת חוויה סימפטית במיוחד, וממילא אירועים עם אופי מילולי בוטה אינם דבר נדיר במרחב הציבורי. זו המציאות כאן בין אם נרצה בה ובין אם לא. לכן, ברגע הראשון לא הייתה סיבה להתרגש מתקרית נקודתית שבה נוסעת מטיחה דברים בצעיר חרדי בגלל חזותו. בחלקת האדמה הקטנה שלנו יש, למרבה הצער, הרבה מקום לשיח פחות סובלני. לעיתים גם בשם הנאורות.
אבל המקרה הפעם שונה. כלומר, הוא בכלל לא הסיפור. לא כל אירוע נקודתי, גם אם הוא מקומם, צריך לקבל תשומת לב כזאת. מה שהחריג את התקרית מהשבוע שעבר היה צירוף מקרים נדיר. היא הייתה פיקסל בודד בתוך תמונה גדולה. הדרמה האמיתית התרחשה בכלל מתחת לפני השטח: היא התחילה בעובדה שהנוסע החרדי תיעד את חילופי האש המילוליים באמצעות הטלפון הנייד שלו.
אפשרות זו לא קיימת אצל הרבה מאוד חרדים, ולכן לתיעוד כזה יש ערך בהצגת מציאות שחווים חרדים אחרים שאינם עושים שימוש בטלפונים חכמים. כחרדי שגדל בתל אביב, אמירות שחוקות על טפילות ופרזיטיות נשמעו מדי פעם, אבל מדובר היה במקרים נדירים. הם אף פעם לא נעימים, בעיקר כשאתה נער צעיר ולא ממש מסוגל להתמודד עם הסיטואציה, אך הם בהחלט לא קרו כל יום. עם זאת, קשה להתעלם מכך שהתופעה קיימת. כמוני, חרדים רבים היו עדים או יעדים למתקפות מילוליות, אבל הן כמעט לא תועדו. הצילום מהאוטובוס בהוד השרון חשף את התופעה בעוצמה גבוהה.
שנית, מצטרפת לכך העובדה שאותה אישה "נפלה" על חרדי שהוא במקרה גם קצין במילואים, מה שהבליט את הקושי המובנה בחברה לבצע הפרדה בין נראות של אדם והשתייכותו המגזרית, לבין היותו אינדיבידואל עם עצמאות מחשבתית.
חריגה נוספת היא שהקצין החרדי העז להשיב לאישה ולהתעמת עם אמירותיה. חרדי ממוצע שנקלע לסיטואציה כזאת היה כנראה שותק. התרגלנו להצטנף לפינה ולשנן בשקט את דברי חז"ל "העלובים ואינן עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". לעיתים גם החשש והפחד הטבעי ממצבים כאלה מונעים מענה. במקרה הנוכחי, הבחור לא נשאר חייב והציג את התפיסה הנפוצה במערומיה: תיוג של אדם כלא לגיטימי רק בגלל איך שהוא מתלבש, כסמל לאורח חייו. וזה, אם תרצו, הסיפור האמיתי מאחורי תקרית האוטובוס.
יעקב פלבינסקיכפי שכתבתי כאן לאחרונה, התקרית ממחישה את הטיעון הפשוט: השנאה כלפי חרדים לא נובעת מכך שאינם משרתים בצבא. גם לא בגלל תקציבים ובטח שלא בגלל לימודי ליב"ה. היא קיימת כלפי אורח החיים החרדי והלגיטימיות שלו בתוך החברה הישראלית. גם לאחר שאמר לה שהוא שירת בצה"ל, הנוסעת המשיכה לעלוב בו על הנראות שלו, על הכיפה השחורה והחולצה הלבנה. השירות בצה"ל לא ממש העסיק אותה. מיותר לומר שגם לולא שירת יום אחד בחייו, מדובר בהתבטאויות מקוממות. לשירות בצבא אין קשר לזכותו הבסיסית של כל אדם להאמין, להתלבש ולחשוב.
לכן, כאשר השיח הוא סביב הלגיטימיות של אורח החיים החרדי, והטיעונים על פרזיטיות הם רק הכיסוי, אסור להישאר אדישים. לכל אזרח שוחר חופש אסור לשקוע באדישות שתנרמל שלילת לגיטימיות של אמונות ודרך חיים. ההתקוממות איננה אפוא נגד המקרה הספציפי, אלא נגד הדעה ההרסנית שנשמעה בו. עכשיו, בחסות האווירה המתלהמת והבעבוע החברתי, עשוי להיווצר אקלים נוח להשתלחויות דומות. אותן צריך למנוע מבעוד מועד.
- יעקב פלבינסקי הוא עיתונאי "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
