בטרם נכנס לתפקידו באופן רשמי הצהיר בנימין נתניהו על מטרתה של ממשלתו העתידית: חתירה לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי באמצעות הסכם עם סעודיה, תוך קריצה ליריביו בממשלה הקודמת שנכשלו בכך. הישראלים מכירים בחשיבות האזורית של סעודיה, על משקלה והשפעתה בעניינים ערביים ומוסלמיים, ומבינים כי אין די בהסכמי אברהם עם מדינות מסוימות, או בהסכמים הקודמים עם מצרים ועם ירדן, כל עוד סעודיה אינה חלק מהתהליך.
ישראל מצידה נמנעה מהסכם קולקטיבי עם הערבים ופעלה במכוון לחתימת הסכמים נפרדים. נתניהו מתעלם מכך שסעודיה היא זו שהציעה יוזמת שלום שאומצה על ידי הפסגה הערבית בביירות ב-2002 והפכה ל"יוזמת השלום הערבית", שהפלסטינים מחשיבים עד היום כמסגרת נאותה לשלום. ישראל דחתה את היוזמה ומתעלמת ממנה מאז. אולם אם נתניהו רציני בהגדרתו את היעד העיקרי של מדיניות החוץ של ממשלתו הנכנסת כהסכם עם סעודיה לסיום הסכסוך הערבי-ישראלי - הפתיחה המתאימה לכך תהיה הצהרה על קבלת יוזמת השלום הסעודית/ערבית, שתוכיח כי כוונתו אכן לשלום ולא רק לנורמליזציה.
ישראל לא שילמה את מחיר הסכמי אברהם מכיסה, ולא ויתרה על כיבוש האדמה והאדם הפלסטיני. היא ניצלה את חששותיהן של איחוד האמירויות ושל בחריין מפני השכן האיראני. מרוקו וסודאן קיבלו את התשלום מארה"ב - מרוקו באמצעות שינוי העמדה האמריקנית בשאלת הסהרה, וסודאן באמצעות תשלום פיצויים למשפחותיהם של הרוגי המטוס האמריקני שהופל על ידי משטר עומר אל-בשיר ובהסרתה מרשימת המדינות התומכות בטרור.
נרמול היחסים עם שתי המדינות המפרציות עודד את ישראל לחתור ליעד הבא – סעודיה, שתפתח עבורה את השער למדינות ערביות ומוסלמיות רבות אחרות, כמו עומאן, שלא יוכלו לעמוד בסרבנותן. האם תוכל ישראל של נתניהו להגשים את חלומה ולהגיע להסכם נורמליזציה ולא להסכם שלום עם סעודיה? (נורמליזציה אינה שלום המושתת על היוזמה הערבית ועל הדין הבינלאומי).
סעודיה לא חוששת מפני איראן כמו האמירויות או בחריין, ואינה סובלת מבעיות בגבול או מבעיות פנים כמו מרוקו וסודאן. מהתקשורת עולה כי דרישותיה תהיינה השקת תוכנית גרעין משלה והכרה בה כבעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, בדומה לנאט"ו, מה שיאפשר לספק לה אמצעי לחימה ולהתיר לה לנצל את מרבצי האורניום שלה להקמת תוכנית גרעין למטרות אזרחיות. סעודיה, יש לזכור, היא מעצמה אזורית, כמו איראן, טורקיה, ישראל ואולי גם מצרים. במילים אחרות, המחיר שישולם לסעודיה יהיה גם הוא מהכיס האמריקני, אולם הוא ישבור את תביעתה המתמשכת של ישראל לעליונות צבאית במזרח התיכון, לרבות בתחום הגרעין (ולו לצורכי שלום).
ארה"ב, ששילמה מכיסה את המחיר עבור הסכמי אברהם, הייתה אז תחת ממשל דונלד טראמפ, חברו ובן-בריתו של נתניהו, שעשה רבות למענו בהכרה בריבונות הישראלית על הגולן, בירושלים ובגיבוש "עסקת המאה". ארה"ב תחת ג'ו ביידן היא משהו אחר: ביידן לא מחבב את נתניהו, לבטח לא כמו טראמפ, ומסתייג משני שותפיו לממשלה מן הציונות הדתית. עם זאת, דרישותיה של סעודיה אינן בלתי אפשריות, ויש לזכור כי היא התירה למטוסים אזרחיים ישראליים לעבור במרחב האווירי שלה בעת ביקורו של ביידן בג'דה שבסעודיה.
רג'ב אבו סריהמכיוון שסעודיה מעניקה חשיבות לתפקידה ולהשפעתה במישור הערבי והאסלאמי, התהליך לא יתממש בן לילה, וכנראה לא בתקופת כהונתו הקרובה של נתניהו. בעיני סעודיה, שלום הוא דבר אפשרי ורצוי – אבל על בסיס היוזמה הערבית.
דעת הקהל הערבית מתחזקת והולכת, והנורמליזציה – דהיינו הסכמי שלום עם מדינות ערביות נפרדות בניתוק משאלת כיבוש פלסטין – נותרה ברמת הממשלות. כך קרה עם מצרים ועם ירדן, ולאחר מכן עם מרוקו ועם סודאן ואף עם בחריין. הסולידריות הציבורית הערבית והעולמית עם פלסטין ניכרה היטב במונדיאל בקטאר. במילים אחרות, הנורמליזציה מאשררת את הבידוד האזורי והעולמי של ישראל, ורק בכוחו של השלום להפוך אותה למדינה מן המניין, היכולה להתקיים בשלום ובביטחון ולהיות מקובלת על המזרח התיכון ועל העולם.
- רג'ב אבו סריה הוא סופר, עיתונאי ופרשן פוליטי פלסטיני. המאמר המלא פורסם באתר העיתון הפלסטיני אל-איאם. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. תרגום מערבית: ע'אזי אבו ג'יאב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 10:32, 11.01.23
