לא היה צורך להמתין להודעתו של שר החוץ הפולני על כך שממשלתו שוקלת להפסיק את ביקורי התלמידים הישראלים במחנות ההשמדה, בטענה ש"במהלך המסעות האלה מטפטפים לילדים שנאה נגד פולין". את המסעות האלה היינו אנחנו צריכים להפסיק, כבר לפני שנים, בלי קשר להחרפת היחסים בין המדינות. לא בגללם, אלא בגללנו. לא כחלק מסנקציות ומסרים, אלא פשוט כי המסעות האלה לא מועילים באמת, לא שוויוניים, ובמידה רבה סרי טעם. הם הפכו למיזם מגלומני שהקשר בינו לבין שימור זיכרון השואה ולקחיה דעך והלך. למעשה, כל כך הרבה סיבות יש לשים לזה קץ, עד שמפתיע שזה טרם קרה.
אדמת פולין אכן הייתה גיא ההריגה המפלצתי והגדול ביותר בשואה. לנאצים הייתה פולין הכבושה כר נוח לביצוע הפתרון הסופי. הטרף פשוט היה שם, זמין ורב. כמעט כל יהודי פולין, שלושה מיליון, חצי מכלל הנספים היהודים בשואה, נטבחו שם בתאי הגזים, במחנות, בגטאות, במיתות אכזריות ומשונות. בהם ארבעת הסבתות והסבים שלי, ועימם מאות מבני משפחתי. שבטים שהוכחדו. ההורים שלי הם אודים מוצלים.
אני האחרונה להטיל ספק בכורח המוסרי, ההיסטורי והלאומי לשמר לנצח את זכר הזוועה הייחודית הזאת, ולהפיק ממנה לקחים שיצרבו לעולם. אבל אף אחד לא ישכנע אותי שטיול שנתי צוהל לחו"ל, גם אם יש בו כמה רגעי דמע מרגשים, לפעמים קצת מזויפים, הוא זה שיעשה את העבודה. ההתוודעות האמיתית אל הכאב והזוועה נעשית שם בפולסים קצרים, שאחריהם סתם כיף להיות יחד בחו"ל ולחגוג. חוזרים ארצה, ואין המשכיות. היה, נגמר.
כשהבת שלי נסעה עם השכבה שלה לפולין, נחרדנו לשמוע שה"מסע" הזה עולה 6,000 שקל. גם לנו, מעמד ביניים מבוסס, זה לא היה סכום שמוציאים בשלוף. זו נסיעה לעשירים
העובדות ההיסטוריות של אימי השואה, והציוויים המוסריים הרבים שהותירה לנו, ובראשם האיסור המוחלט לחלות בגזענות לסוגיה ותמיד להילחם בה – צריכים להילמד בבתי הספר, בתוכנית סדורה ונבונה. נכון שיש ערך לחוויה המרוכזת. אבל מי לעזאזל קבע שרק בפולין אפשר לייצר אותה? מה עם כמה ימים מרוכזים סביב יד ושם, יד מרדכי, לוחמי הגטאות, מרתף השואה, שם עולם, משואה? אלה מוזיאונים ומכונים מצוינים שלא צריך טיסה בשבילם.
אבל בעיקר, מה עם לנצל את הרגעים האחרונים שנותרו לתלמידים, ועמדו לרשותם בעשרות השנים שחלפו – לשבת עם הניצולים עצמם, אלה שעדיין חיים עימנו, כמו אמא שלי למשל, שסיפוריהם מסמרי שיער ולא מותירים עין יבשה?
חוויית המסע אל ארץ אחרת, שבה זה קרה למשפחתך, או לעמך – היא חוויה שאדם בוגר צריך לבחור בה מרצונו, להגיע אליה בשל נפשית, עם אופציה לעשותה בכל מקום שהצורר הנאצי פעל בו. בגרמניה (כבר שכחנו: הגרמנים, לא הפולנים, חוללו את השואה), בפולין, בצרפת, ביוון, באוקראינה, בלוב או באלג'יריה, כשיתאפשר.
שלי יחימוביץ' ויגאל גואטהצילום: פיני סילוק, תאגיד כאן 11עוד סיבות? היעדר השוויון המחפיר בנסיעות האלה, והמסחרה שהתפתחה סביבן. אין שום דבר ממלכתי באופן שהמיזם הזה מתנהל: הוצאת מכרזים לחברות פרטיות שגוזרות לעצמן קופון שמן בדרך.
כשהבת שלי נסעה עם השכבה שלה לפולין, נחרדנו לשמוע שה"מסע" הזה עולה 6,000 שקל. גם לנו, מעמד ביניים מבוסס, זה לא היה סכום שמוציאים בשלוף. זו נסיעה לעשירים. כן, יש תלמידים שבשביל לקבל סיוע "עולים לוועדה" כדי להתבזות ולהוכיח שהם עניים. ויש בנות שעובדות שנה במלצרות בשביל זה. הגיוני? לא. אם זה משהו שהוא לכאורה קדוש וחיוני כל כך, היעלה על הדעת שתשלומי הורים יממנו אותו, וילדי עניים לא יהיו זכאים לו?
אדמת פולין אכן גדושה במונומנטים שמעשי הזוועה התרחשו בהם. אבל הזיכרונות, ועיקר ההנצחה, והניצולים, נמצאים מתחת לאף שלנו.
- שלי יחימוביץ' היא עיתונאית התאגיד, לשעבר יו"ר מפלגת העבודה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
