בערב "זיכרון בסלון" שנערך במרכז יצחק רבין ביוזמת לשכת עורכי הדין, התיישב נשיא בית המשפט העליון בדימוס, פרופ' אהרן ברק. לא כמשפטן, אלא כילד בן חמש מקובנה שבליטא. מול אולם מלא עורכות ועורכי דין, ובצל ימים מתוחים של מלחמה ואיומים ביטחוניים, חיבר ברק בין הזיכרון האישי מהשואה לבין השאלות הגדולות של משפט, דמוקרטיה וזהות ישראלית. "אל תניחו שזה לא יקרה אצלנו", הזהיר.
אהרן ברק ב"זיכרון בסלון"
(צילום: מיקי שמידט)
האירוע התקיים ערב יום השואה, והובילו אותו ראש לשכת עורכי הדין, עו״ד עמית בכר, וברק עצמו. הם שוחחו על הקשר בין טראומת הילדות בגטו לבין תפיסת עולמו המשפטית של ברק. ״הערב הזה הוא קודם כל הסיפור האישי שלך, אבל הוא גם סיפור התקומה הלאומי", אמר בכר בפתח השיחה.
ברק חזר לתחילת הסיפור: קובנה, 1941. הוא בן חמש, יושב בעגלה עם הוריו בדרכם לגטו. ״הדימוי שנוצר אצלי מהתקופה הוא של בית סוהר", סיפר. ״אנשים שנמצאים שם עם גזר דין מוות, רק שלא יודעים מתי יבוצע". הוא תיאר רעב, מוות יומיומי ואיסורים מוחלטים: "אסור היה ללמוד, אסור ללמד, אסור ללדת ילדים. ילד שנולד היה נרצח, וגם האם היולדת".
רגע השבר שלו הגיע ב"אקציית הילדים" ב-1944. "החיילים נכנסו לבתים והוציאו את כל הילדים מתחת לגיל 12. כולם נרצחו", סיפר. ברק עצמו ניצל בדרך בלתי נתפסת: הוא הוברח בשק ממפעל שבו עבד אביו אל מחוץ לגטו. "שמו אותי בתוך שק עם מדים. מעליי ישב חייל גרמני. אם הייתי זז, זה היה הסוף״, שחזר. כשהשק נפתח ברפת של איכר ליטאי, זו הייתה הפעם הראשונה שראה פרה. ״זו הייתה הבהלה הראשונה שלי״, אמר.
ברק ואמו הוסתרו אצל שני איכרים ליטאים, שהוכרו לימים כחסידי אומות העולם. שנים אחר כך, כשפגש את ילדיהם, שאל אותם ברק שאלה שמלווה אותו עד היום: למה הוריהם סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים? התשובה, לדבריו, הייתה פשוטה: "אנחנו קתולים אדוקים. אם אדם זקוק לעזרה, צריך לעזור לו. אז מה בדיוק השאלה?״. ברק אמר בשיחה: "שאלתי את עצמי מאז, מה אנחנו היינו עושים במקרה הזה? ואין לי תשובה".
לצד האימה, ברק הדגיש גם את האנושיות שנותרה בגטו. "הייתה אחווה. עזרנו אחד לשני. הגרמנים לקחו מאיתנו את החיים, אבל הם לא לקחו מאיתנו את הרוח. ולא את האנושיות״, הוא אמר.
לאחר המלחמה התאחדה המשפחה, נמלטה מאירופה ועלתה לישראל. ברק סיפר על ילדותו בארץ - ילד שאינו יודע עברית ונכשל בלימודים, אך בהמשך הופך לאחד המשפטנים הבולטים בישראל. דווקא המעבר הזה, מהשואה למדינה הוא שהפך, לדבריו, לבסיס תפיסתו המשפטית. "הלקח הראשון הוא החשיבות של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", אמר. "אם הייתה מדינה כזו בזמן השואה, הדברים היו נראים אחרת לגמרי".
אך לצד תפיסת הביטחון, ברק הדגיש גם לקח נוסף: מוסרי ואוניברסלי. ״אנחנו צריכים להתנהג כלפי הערבים כפי שהיינו רוצים שיתנהגו כלפינו כיהודים בליטא", אמר. "צלם האדם הוא מושג יהודי". לדבריו, תפקיד המשפט הוא לשמור על האיזון ״בין קיום המדינה לבין זכויות האדם. לא ללכת לקצוות, אלא לפתרונות מאוזנים".
בהמשך הערב נשאל ברק האם מערכות חוק ומשפט עלולות להידרדר בעצמן לאי צדק, כפי שקרה בגרמניה הנאצית. התשובה שלו הייתה חדה: ״כן. אם זה קרה במדינתם של בטהובן ובאך, זה יכול לקרות גם אצלנו. אל תניחו שזה לא יקרה אצלנו. הכול יכול לקרות״. הוא הוסיף אזהרה ישירה: ״אם הדמוקרטיה לא תגן על השופטים, השופטים לא יוכלו להגן על הדמוקרטיה".
ומה נותן לו תקווה? לקראת סיום, ביקש בכר תשובה אחת פשוטה: מה נותן לברק תקווה לעתיד מערכת המשפט והמדינה? הוא השיב בקצרה: "הבחירות", וזכה לתשואות מהקהל.
