מלחמות בדרך כלל מסתיימות בהסכמים, בהפסקות אש או בהכרזות ניצחון. אבל לפעמים מלחמות אינן מסתיימות משום שההנהגה הצבאית החליטה שהלחימה צריכה להיפסק. הן מסתיימות כאשר המחיר הפוליטי והציבורי של המשך הלחימה הופך לגבוה מדי. לכן, מנהיגים בדמוקרטיות מחויבים לחשוב מראש, כיצד לאזן את המשוואה העדינה הזו, ולהחזיק “במגירה” נרטיב של ניצחון שמתפתח ומשתנה, במקביל להתפתחות המלחמה, או של הסבר מדוע סיום המלחמה היה הבחירה הטובה ביותר מבין אפשרויות קשות.
חיל האוויר תוקף תעשיות בטהרן
(צילום: דובר צה"ל)
האיזון הזה קשה עבור כל מנהיג פוליטי מודרני, והוא מורכב עוד יותר כאשר שתי מדינות דמוקרטיות בוחרות להילחם יחד, כמו ארצות הברית וישראל. האתגר הזה מחייב מחשבה עמוקה יותר, משום שהביטחון והיציבות העתידיים של שתי המדינות, תלויים כעת ביכולת לנהל את האיזון המשותף הזה. נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל אינם צריכים לתאם רק את המהלכים הצבאיים, אלא גם את הדרך שבה המלחמה תסתיים. כי מלחמות לא מסתיימות רק בשדה הקרב, הן מסתיימות גם בתודעה של הציבור.
לכן מנהיגים בדמוקרטיות צריכים לתכנן לא רק איך מנהלים מלחמה, אלא גם איך מסיימים אותה, ואיך מסבירים את סיומה. נרטיב הניצחון לעיתים חשוב כמעט כמו הניצחון עצמו.
האתגר הזה מורכב במיוחד כאשר שתי מדינות דמוקרטיות נלחמות באותו אויב, אבל מסיבות שונות, כפי שקורה היום עם ארצות הברית וישראל מול איראן ושלוחותיה. ארצות הברית וישראל נלחמות באותו אויב, אבל הן אינן נלחמות את אותה המלחמה.
עבור ישראל הסכנה היא קיומית. עבור ארצות הברית הסכנה היא אסטרטגית, כלכלית וגיאו־פוליטית, אבל לא קיומית. ההבדל הזה חשוב הרבה יותר ממה שרבים מבינים.
עבור וושינגטון, ניצחון יכול להיות השמדת מתקני גרעין מרכזיים, והקטנת איום הטילים הבליסטיים, החזרת ההרתעה, והימנעות ממלחמה ארוכה. עבור ישראל, ניצחון עשוי להיות משהו רחב יותר: ביטחון ארוך טווח, החלשת שלוחותיה האזוריות של איראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול הצפוני, והבטחה שאיראן לא תוכל פשוט לבנות מחדש את תוכניות הגרעין או הטילים הבליסטיים שלה בעוד כמה שנים.
הפער הזה לא קיים רק בין ממשלות, הוא קיים גם בין הציבור האמריקאי לציבור הישראלי. אמריקאים נוטים למדוד ניצחון לפי השאלה האם חיילים אמריקאים חוזרים הביתה בשלום, האם המלחמה קצרה, האם המצב הכלכלי והפוליטי האמריקאי טוב יותר, והאם ארצות הברית נמנעה מעוד "עיראק" או "אפגניסטן".
ישראלים מודדים ניצחון אחרת. ישראלים מודדים ניצחון לפי השאלה אם הרקטות הפסיקו ליפול על הערים שלהם, אם הילדים יכולים לישון בלי אזעקות, אם המלחמה הבאה נמנעה ולא רק נדחתה באיראן ובכל שלוחותיה, במיוחד מול חיזבאללה וחמאס, ואם איום הגרעין הקיומי הוסר.
ההבדלים הללו כבר מתחילים להופיע בהצהרות ציבוריות ובדיונים פוליטיים. מנהיגים אמריקאים כבר מדברים על כך שהיעדים הצבאיים הושגו ברובם, בעוד הישראלים עדיין חיים תחת ירי טילים מחיזבאללה בצפון, התקפות מתימן בדרום, איום מתמשך של הטילים האיראניים, ואי וודאות על מצב האורניום באיראן.
זה יוצר מצב אסטרטגי מורכב: מה יקרה אם ארצות הברית תכריז על ניצחון מול איראן, אבל ישראל עדיין תהיה תחת אש מחיזבאללה? מה יקרה אם וושינגטון תרצה לסיים את המלחמה, אבל ישראל תחשוב שהיעדים עדיין לא הושגו? מה יקרה אם המלחמה תסתיים עם שתי הגדרות שונות של ניצחון?
מלחמות שנערכות יחד על ידי בעלות ברית, כמעט אף פעם לא קורסות בגלל מחלוקות צבאיות, הן קורסות בגלל מחלוקות פוליטיות ומחלוקות על נרטיב. האתגר עכשיו אינו רק איך תתנהל המלחמה, אלא איך היא תסתיים, ואיך הסיום הזה יוסבר לציבור בארץ ולציבור בארה"ב.
תיעוד: רגע הנפילה במתחם בז"ן הבוקר
(צילום: איגוד ערים אזור מפרץ חיפה להגנת הסביב)
יש גם ממד פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו. אם נשיא אמריקאי יכריז על ניצחון, וישראל תיראה כמי שאינה תומכת בהכרזה הזו, הדבר עלול ליצור מבוכה פוליטית בוושינגטון. המבוכה הזו יכולה להפוך במהירות לנושא פוליטי פנימי בארצות הברית. ישראל חייבת להיזהר, שלא להיראות כמי שמערערת על נשיא אמריקאי שתמך בה בזמן מלחמה.
אסור לשכוח שבמקרה של סיום מלחמה בהסכם, ישראל תזדקק מאוד למחויבות אמריקאית, לערבויות, לפיקוח ולאכיפה של כל הסדר עתידי. יתרה מכך, לנשיא אמריקאי יש בדרך כלל רק נרטיב אחד של סיום מלחמה — שהוא “ניצחון גדול” לארצות הברית ולבעלות בריתה.
במקביל, גם ישראל ניצבת בפני לחצים פוליטיים פנימיים. ישראל מתקרבת לסביבה פוליטית של בחירות, ולפוליטיקה הישראלית יש היסטוריה ארוכה של מפלגות אופוזיציה, שמכריזות כי הממשלה לא השיגה את מטרות המלחמה. ביקורת פוליטית בזמן מלחמה היא חלק מדמוקרטיה, יחד עם זאת היא יכולה גם לגרום לנזק אסטרטגי, אם היא מעצבת את התפיסה הבינלאומית, לגבי השאלה אם המלחמה הצליחה.
השאלה אם ההנהגה הפוליטית בישראל בקואליציה ובאופוזיציה תדע לנהוג לא רק בחופש ביטוי, אלא ב“חופש ביטוי אחראי”, נשארת פתוחה.
כך נוצר משולש אסטרטגי מסוכן מאוד: הפוליטיקה האמריקאית, הפוליטיקה הישראלית, ומטרות המלחמה, כולן מתנגשות ברגע שבו המלחמה מסתיימת.
אם המלחמה תסתיים עם הגדרות שונות של ניצחון בוושינגטון ובירושלים, האתגרים האסטרטגיים יהיו קשים מאוד להתגברות. אם המלחמה תסתיים עם מאבק פוליטי פנימי בישראל על השאלה "האם הושג ניצחון?", הנזק האסטרטגי לחוסן הלאומי עלול להיות עצום.
אם מסרים פוליטיים ישראליים ישמשו בתוך הפוליטיקה האמריקאית, כדי לטעון שהמלחמה נכשלה, הנזק האסטרטגי עלול להשפיע אפילו על בחירות האמצע בארצות הברית.
ג'ף קאןלכן ארצות הברית וישראל אינן זקוקות רק לתיאום צבאי, הן זקוקות גם לתיאום נרטיב. המלחמה חייבת להסתיים עם הגדרה משותפת של ניצחון. היא חייבת להסתיים עם הסבר משותף לשני הציבורים בארץ ובארה"ב. והיא חייבת להסתיים כאשר וושינגטון וירושלים עומדות זו לצד זו, ולא מסבירות שתי מלחמות שונות.
המלחמה הזו תסתיים נכון רק אם "סיפור" תוצאות המלחמה, יהיה מוסכם לחלוטין על שתי המדינות.
ואם ארצות הברית וישראל לא יסכימו על הנרטיב, המלחמה לא באמת תיגמר, היא רק תעבור לשלב אחר, וישראל עלולה למצוא את עצמה נשארת לבד להתמודד עם התוצאות.
ג'ף קאן הוא מומחה בתחום קמפייני תודעה וביטחון
