איזו תקופה נפלאה לחיות בה. אנחנו שוכחים יותר, מתעצבנים מהר יותר, מתקשים להתרכז, דוחים משימות, מאבדים סבלנות לילדים, לעמיתים ולעצמנו. תלמידים מתקשים ללמוד, עובדים מתקשים להתמקד, ומבוגרים רבים מתקשים להתמודד עם המציאות היומיומית.
(צילום: shutterstock)
ההסבר האינטואיטיבי הוא שאנחנו פשוט עייפים. אבל הפסיכולוגיה מציעה תמונה מורכבת ומטרידה יותר: אנחנו לא סתם עייפים. אנחנו משלמים מס קוגניטיבי על חיים תחת עומס מתמשך.
המוח האנושי בנוי להתמודד לא רע עם משברים קצרים. כאשר מופיע איום, הוא מתגייס להפנות קשב, להגביר ייצור קורטיזול ולהקצות משאבים למה שחשוב באותו רגע – כדי שנוכל להגיב מהר. חוקרת המוח איימי ארנסטן הראתה שבמצבי דחק חדים המוח עושה משהו דרמטי עוד יותר: הוא מדכא זמנית את הקורטקס הפרה-פרונטלי – האזור שאחראי על זיכרון העבודה, תכנון, ריסון עצמי וחשיבה מורכבת – ומעביר את הפיקוד למערכות עתיקות ומהירות יותר, ובראשן האמיגדלה. זה מאוד עוזר אם צריך להימלט מנמר. אבל זה עיצוב בעייתי לישיבות צוות, שיעורי מתמטיקה או וויכוחים עם בני זוג.
הבעיה מתחילה כשהחירום הופך לשגרה. כאשר במשך שנים אנחנו חיים לצד מגיפה, מלחמה, פילוג פוליטי, אי־ודאות, מתחים כלכליים ואיומים בלתי פוסקים, מערכת שנועדה לפעול לפרקי זמן קצרים נשארת דרוכה הרבה מעבר למתוכנן. חוקר המוח ברוס מק'יואן קורא למחיר המצטבר הזה "עומס אלוסטטי": השחיקה שנגרמת לגוף ולמוח לא מהאיום עצמו, אלא מהישארות ממושכת במצב כוננות. המערכת לא נשברת ברגע אחד; היא נשחקת בתשלומים.
המחיר אינו רק רגשי. הוא קוגניטיבי
הכלכלן סנדהיל מולאינתן והפסיכולוג אלדר שפיר הראו שאנחנו משלמים על מחסור – בכסף, בזמן, בביטחון – "מס רוחב פס" מהחשיבה שלנו. עצם ההתמודדות עם דאגה כלכלית הורידה את הביצועים של משתתפים במבחנים קוגניטיביים בשיעור דומה ליותר מעשר נקודות IQ, פער שדומה בגודלו להשפעה של לילה שלם ללא שינה. המשתתפים לא נעשו פחות חכמים. המוח שלהם פשוט היה תפוס. והבעיה היא שמס רוחב הפס אינו נגבה רק ממי שחשבון הבנק שלו במינוס. הוא נגבה מכל מי שחי בחוסר ודאות מתמשך, גם אם על הנייר הכול "בסדר".
קשב הוא משאב מוגבל. כך גם זיכרון העבודה, היכולת לתכנן, להתאפק, לפתור בעיות ולחשוב בצורה מורכבת. ככל שהמוח עסוק יותר בהתמודדות עם עומס רקע מתמשך, נותרים פחות משאבים למשימות היומיומיות שאנחנו חייבים להמשיך לבצע כאילו דבר לא השתנה.
זה מתחיל בדברים הקטנים. אנחנו נכנסים לחדר, לווטסאפ או למחשב, ושוכחים למה. קוראים את אותה פסקה פעמיים (אפילו מעניינות, כמו שלי). שוכחים לענות להודעה חשובה. מתקשים לג'נגל בין משימות. מרגישים כמו אחרי מסע כומתה, למרות שבקושי הצלחנו להתקדם טיפה.
אצל תלמידים זה מתפרש בעיקר כ"חוסר מוטיבציה". בפועל, רבים מהם מגיעים לבית הספר עם מוח עמוס. אפילו בפרדס-חנה. לכן הם מתקשים להחזיק מידע חדש, להתרכז לאורך זמן או להתמודד עם תסכול. תחת סטרס תמידי, הלמידה נפגעת.
גם בעולם העבודה התופעה מורגשת היטב. אנשים מוכשרים מוצאים את עצמם עושים טעויות פשוטות שלא היו עושים בעבר. פגישות הופכות מתישות יותר, וריבוי משימות הופך כמעט בלתי אפשרי. קבלת החלטות נעשית מהירה יותר, אך לא בהכרח טובה יותר. ואפילו ה-AI, שאמור היה להוריד מאיתנו עומס, לא באמת עוזר. אפילו להשתמש בו נכון צריך בדיוק את המשאבים הנשחקים. כלי שמגביר ביצועים לא יכול לעזור למי שנגמרה הבטרייה.
ואז מגיע המחיר החברתי
כאשר המשאבים הקוגניטיביים מצטמצמים, אנחנו מתחילים לראות את העולם דרך חור המנעול – מה שמולאינתן ושפיר הגדירו כראייה צרה שמתמקדת בבעיה שמטרידה אותנו ומעלימה את כל השאר. אנחנו נשענים יותר על קיצורי דרך, יש לנו פחות סבלנות להקשיב, פחות רצון להתמודד עם מורכבות, ויותר נטייה להסתפק בהסברים נוחים. אנחנו מפרשים מהר יותר, שופטים מהר יותר וכועסים מהר יותר. במצבים כאלה כל אי־הסכמה קטנה עלולה להפוך לעימות אישי, וכל ויכוח במרחב החברתי לאירוע רב נפגעים. פשוט אין לנו את הפנאי המנטלי לעצור, לשקול ולהבין את הצד השני. או לכל הפחות לעצור את עצמנו מלהתנהג כמו חיות.
אבל הבעיה המרכזית היא אולי שרובנו כלל לא מודעים למה שקורה.
בניגוד לעייפות גופנית, עייפות קוגניטיבית פחות מורגשת. כולנו מרגישים טוב-טוב את השרירים לאחר אימון קשוח בחדר הכושר. הרבה פחות קל להרגיש בעייפות של זיכרון העבודה, או במחסור במשאבי קשב. לכן, אנחנו עושים לזה ייחוס פנימי – משהו בנו התקלקל.
אנחנו חושבים שנהיינו עצלנים, שאנחנו כבר לא חדים, שפשוט הזדקנו. אבל לרוב לא מדובר בחולשה אישית. מדובר בתגובה אנושית טבעית למצב בכלל לא טבעי. המוח לא איבד יכולות; הוא פשוט עובד שעות נוספות על משימות שאיש מעולם לא תיאם איתנו.
וכאן טמון גם העוקץ. כי בזמן שהמוח של כולנו עובד שעות נוספות, המערכות סביבנו – מקומות עבודה, בתי ספר, מוסדות שלטון – ממשיכות לדרוש מאיתנו את הסטנדרטים של ימי השגרה. הן דורשות תפקוד של שנת 2019 ממוח שמוצף בקורטיזול מאז מרץ 2020. ושיח ה"חוסן", שיכול להיות חשוב ומועיל, הפך לא פעם לדרך נוחה להסיט את הדיון מהבעיה. במקום להפחית עומס, מעודדים אותנו להפגין גמישות, סבלנות וחוסן. מעבירים את האחריות על המציאות אל מי שמשלם את המחיר שלה. מזכירים שהבעיה היא לא המצב, אלא שאנחנו לא חזקים מספיק.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולאבל זה לא פוטר אותנו מאחריות. להפך. זה נועד להזכיר לנו שלא ניתן למדוד אנשים כאילו הכול כרגיל. ילד שמתקשה להתרכז אינו בהכרח עצלן. עובד ששוכח אינו בהכרח רשלן. אדם שמאבד סבלנות אינו בהכרח חסר תרבות. לעיתים מדובר בסך הכול באנשים שמתפקדים כבר חודשים ארוכים תחת עומס שקוף.
אז אם נדמה לנו שכולנו הפכנו פחות סבלניים, מרוכזים וחדים – זה בגלל שזה נכון. אבל הבעיה היא לא רק בנו. היא בכך שנרמלנו מציאות לא נורמלית, והפכנו את העמדת הפנים שהכול "בסדר" למדד של חוזק ונאמנות.
חוסן אמיתי אינו היכולת להעמיד פנים שהכול בסדר. הוא היכולת להכיר בכך שאנחנו לא בסדר – בגלל שהמצב לא בסדר. וכל עוד נמשיך להתייחס למציאות לא נורמלית כשגרה, גם אנחנו וגם המצב נישאר לא בסדר.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
