תיעוד חיסול אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע בעלי
הפיגוע הקשה אתמול (שלישי) ליד עלי מקרב, יש להניח, פעולה נרחבת של צה"ל בגדה, כנראה בצפון השומרון. זאת אף שהמיקום וזהותו של המחבלים שנהרגו מעלים ספק אם יש קשר בינם לבין מבצר הטרור בג'נין. עוד לפני הפיגוע כבר היה לחץ למבצע שכזה; ספק אם ממשלת "ימין מלא-מלא" תוכל לפעול אחרת לנוכח רצף האירועים, ובשיאם רצח של ארבעה ישראלים.
הלחץ לפעולה נרחבת לא בא רק מהנהגת המתנחלים. שב"כ, האמון על סיכול פיגועים, רואה איך נוצר בצפון השומרון שטח הפקר, שבו כנופיות הנתמכות על ידי חמאס, חיזבאללה ובאופן עקיף איראן, מנהלות סוג של אוטונומיה. הדבר מקשה על המשך השליטה הנדרשת כדי למנוע פיגועים מתהווים. וכאמור, הפיגוע אתמול מעיד שהמחלה התפשטה הרחק מעבר לג'נין.
צה"ל היה עד כה מאופק יותר. לא כי המציאות שהוא רואה אחרת, אלא משום שמפקדיו מתחבטים בשאלה מה יהיה אחר כך. אחרי שניכנס בכוחות גדולים, נסתכן באבידות ונסב באורח בלתי נמנע מספר גדול של נפגעים בצד השני – לנוכח ההתנגדות שהמארב שלשום בג'נין הוא רק הקדימון שלה – מה אז? נישאר בלב מחנות הפליטים? נעשה מבצעים דומים בערים פלסטיניות אחרות, שבהן שטחי הפקר שכאלה נמצאים בשלב כזה או אחר של התפתחות? נסתכן, קרוב לוודאי, בהתלקחות גם בעזה ואולי מעבר לה?
ולצה"ל יש עוד שאלה טורדנית, שאיש לא יבטא בקול: במצב הפוליטי הנוכחי בישראל, כשמניעיה של הממשלה הנוכחית והעומד בראשה חשודים מראש בעיני חלק גדול מהציבור, ואנשי המחאה לא היססו לשים על השולחן את הנכס הערכי של השירות הצבאי, מה יעשה מבצע כזה לרקמה הנחלשת של צבא העם? זהו המקום הרעיל שאליו הביאו מלחמת הזהויות הישראלית ואופייה המופקר של הממשלה הנוכחית, אפילו בדיון מקצועי בענייני ביטחון.
ישראל אוכלת בעלי, בג'נין, בגדה כולה וגם בעזה את פרי הבאושים של המדיניות של כל ממשלותיה בעשור האחרון: החלשה מכוונת של הרשות הפלסטינית; העצמה של חמאס כגוף היחיד שישראל מתייחסת אליו ברצינות ואף מחזקת אותו; ופסילה מוחלטת של כל מעשה מדיני, בהסבר ש"אין פרטנר", כאילו לא אנחנו אלה שנשארים עם הבעיה. כמשלים לה, אין לישראל שום מטרה בהפעלת הכוח פרט לשימור המצב, וחזרה לשקט כמעט בכל מחיר – דבר שעוזר לאויבים בכל הזירות לפתח תפיסה של התשה רב-זירתית כנגד מדינה שאותה הם תופסים כנחלשת והולכת.
על המדיניות הזו אין חולק של ממש במפה הפוליטית בישראל. הממשלה הנוכחית מוסיפה על כל אלה שאיפה מוצהרת לחסל את הפתרון המדיני ולהביא למצב בלתי הפיך בשטחים. הגורמים בתוכה ובמעגל המשפיע עליה הדוחפים למבצע גדול עושים זאת לא בהכרח מתקווה "למגר את הטרור", אלא כדי לממש את מה שבעיני הצמרת הביטחונית הוא תרחיש אימים – קריסה מוחלטת של הרשות. גם לעמדה זו אין באמת אופוזיציה: מי שמדבר על "ניהול הסכסוך" או על "צמצומו" דוגל בעצם בהמשך אותו היעדר מדיניות, שיביא בהכרח לאותה תוצאה.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןכך הגענו למצב הנוכחי, שבו הדילמה היא אמיתית וקשה: לפעול בכוח רב מול קיני הטרור בערים הפלסטיניות, ובראשן אוטונומיית הטרור בג'נין, לפרק אותם במחיר לא פשוט ולהסתכן בגלישת האש לחזיתות אחרות, או להמשיך לפעול באופן נקודתי, תוך כדי המשך הפיגועים, סכנה הולכת וגוברת לכוחות ו"לבנוניזציה" של השטח.
כמו תמיד בישראל, סביר להניח שמה שיקבע בסופו של דבר יהיו האירועים, ופיגוע בסדר הגודל שחווינו אתמול הוא בהחלט אירוע שכזה. הדילמה שאליה הביאה אותנו מדיניות קצרת רואי, והקרע הפנימי שיצרה הממשלה הנוכחית, היא אכן קשה במיוחד: רצח שכזה מחייב תגובה חריפה, וברור שאוטונומיית הטרור עלולה להתעצם ולחלחל הלאה. אבל הקללה האמיתית טמונה בכך שתהיה ההחלטה אשר תהיה, כל עוד זו הדרך שישראל הולכת בה הסוף ידוע – גם טרור וגם גלישה למציאות של מדינה דו-לאומית, על כל השלכותיה.
- עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 08:26, 21.06.23
