ב-7/10 בשעה 10:00 אלון אחי הגיבור שלח לי הודעה: "הם אצלי בדירה, אני בממ"ד בשקט, תודיע לכולם". מהקצה השני של קיבוץ כפר עזה לא יכלתי לעשות הרבה. עם אישה בהיריון וילדה שחוגגת יום הולדת שנתיים, כל ניסיון חילוץ הוא משימת התאבדות.
מאז נגזר עליי לחיות בתחושת אשמה כבדה, לא כי הייתי מצליח, אלא כי הייתה לי את האפשרות לנסות. באותה שעה התחלתי להתאבל על אחי הקטן, כשברקע הודעות אימה ממשיכות לזרום בקבוצת הוואטסאפ מכל רחבי הקיבוץ.
הגענו מי שנשאר מקהילת כפר עזה לקיבוץ שפיים, כמו בסרטים של שחרורי המחנות באירופה, הכל נצבע בשחור לבן, כל הזמן הגיעו עוד שורדים שחולצו ופתאום ראית חברים, שחשבת שהם מתים, והנה הם מולך בשר ודם.
8 הלוויות ביום. הדילמה לאיזה לוויה ללכת היא משהו שאני לא מאחל לאף אדם. קליפות אדם, ככה נראינו, ככה הרגשנו.
שבועיים עד שהבנו שאחי אלון נחטף בחיים, היה לי ברור שהוא גם ייצא משם בחיים, היה לי ברור שזה יקח זמן, יקח מה שיקח, אני לא נח עד שאחי הקטן חוזר הביתה בחיים.
(צילום: גדי קבלו )
האשמה שרדפה אותי מ-7/10, כרסמה בעצמות הגוף שלי. התביישתי לאכול, התביישתי לישון, הייתי חסר מנוח. חייב להחזיר אותו כדי להגיד לי פנים מול פנים, "אני מצטער שנתתי להם לקחת אותך, אני אוהב אותך, אתה גיבור". כל דקה תיארתי בראש את המפגש איתו, איזה אוכל אביא לו לבית חולים, איך אנסה לגרום לו לצחוק, איך יהיו השיחות הראשונות, מה הוא ישאל, מה הוא יסתיר, לא היה איכפת לי, ידעתי שאחבק אותו כל כך חזק שלא יהיה אפשר להפריד בינינו.
האשמה תופסת אותך בגרון
כשראיתי את הארון שלו מול הקבר רציתי לרדת לשם יחד איתו. לא הרגשתי את הגפיים, הראש היה כבד, לא הצלחתי לתפוס את מה שקורה. נכשלתי פעמיים, האשמה תופסת אותך בגרון, לא נותנת לך לנשום, מכופפת לך את הראש בכל פעם שאתה מרים אותו. חלק ממני ירד עם אלון לקבר.
שלושה שבועות אחרי שאלון נהרג, הבן שלי לביא נולד ואיתו נקודת אור רחוקה באופק, כזאת שקשה בכלל להבין אם זה כוכב בשמיים או לוויין שאיבד את הדרך. נקודת אור כל כך קטנה שהיא לא באמת מאירה, אבל אי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
הבטחתי לעצמי שלביא ויהלי ידעו מי היה "דוד אלון" שכל המדינה תדע, ושהעולם לא ישכח לרגע מה עברנו.
הטקס נולד ומאז התחיל ללכת
כשהפקנו את טקס הזכרון הלאומי בשנה הראשונה לא הבנתי כמה הוא יהיה משמעותי. כמה הוא נוגע לכל אדם במדינה, כמה הוא מהווה תמונה חסרת פילטרים של האסון שעברנו ושל המדינה שאנחנו רוצים לראות.
הטקס נולד מכאב, נולד מעצב חשוף שקשה לגעת בו, הוא נולד ומאז התחיל ללכת. הוא נועד להזכיר ולהנציח את האסון הכי גדול שעבר העם היהודי מאז השואה.
הוא נועד בשביל שכל חלקי עם ישראל יוכלו להיות במקום אחד, ליום אחד ופשוט לבכות ביחד על מר גורלנו.
השנה אנחנו מתכננים שהטקס יהיה אירוע הזיכרון הגדול בתולדות המדינה. עם פארק פתוח, בלי טריבונות וכיסאות מסומנים, עם מיטב אמני ישראל ורבבות מעם ישראל בקהל, יחד עם הקהילות, המשפחות שנפגעו ושורדי השבי.
אני קורא לכל עם ישראל להירתם. רק כך נוכל להרים אירוע מכונן והיסטורי, שיאחד את העם בכאב ובתקווה ויזכיר מה עברנו למיליוני אנשים בכל העולם.
כשאני רואה מה זה עושה למשפחות השכולות, מה שזה עשה למשפחות החטופים, אני מבין כמה כוח ועוצמה יש באירוע הזה. עם ישראל יודע להנציח את עברו יותר טוב ממנהיגיו ולכן, טקס הזיכרון הלאומי הוא המסורת שצריך להמשיך כל שנה, לא משנה מה.
אין לי בית כבר כמעט שלוש שנים, והוא גם לא יחזור להיות מה שהיה. ואני לא מרגיש פחות אשם, לא מרגיש פחות עצוב, אבל כשאני יושב עם כל כך הרבה אנשים שעברו את מה שעברתי, אני מרגיש קצת יותר בבית.
יונתן שמריז, אחיו של אלון ז"ל, ממייסדי תנועת "קומו" וטקס הזיכרון הלאומי של משפחות 7 באוקטובר. לתמיכה במימון ההמונים של טקס המשפחות
