ב-6 באוקטובר 2023 נדמה היה שישראל עומדת בפני שינוי היסטורי במעמדה במזרח התיכון, ומתקרבת סוף-סוף להשתלבות אמיתית בו. הסכמי אברהם כבר יצרו מסגרת חדשה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, ובמקביל התנהל משא ומתן מתקדם בחסות ארצות הברית על נורמליזציה עם סעודיה. אפילו היחסים עם טורקיה, שבמשך שנים ידעו משברים חריפים, היו אז בתהליך של התחממות. יממה אחת שינתה את התמונה.
נהרות של דם זרמו מאז במזרח התיכון, והשנאה לישראל הלכה והתגברה. כעת השאלה אינה רק כיצד יסתיימו המלחמות והעימותים, אלא האם ישראל עדיין יכולה להשתלב במרחב האזורי - או שנדחקת לעמדה של מדינה חזקה אך מבודדת, ובתוך סביבה עוינת במיוחד.
בן סלמאן: "רוצים להיות חלק מהסכמי אברהם אבל גם רוצים את פתרון שתי המדינות"
גלריה
"לכל מדינה במפרץ יש את החישובים והאינטרסים שלה"
(צילום: Getty Images, Hamed Jafarnejad/ISNA/WANA (West Asia News Agency) via REUTERS, REUTERS / Jonathan Ernst, shutterstockBandar Algaloud/Courtesy of Saudi Royal Court/Handout via REUTERS, Alastair Grant / POOL / AFP, AP , Yasser Al-Zayyat / AFP, Alex Brandon/AP, Evelyn Hockstein/POOL/AFP, Ryan Lim / AFP, Atta Kenare/AFP)
בשלוש השנים האחרונות השתנתה למעשה מפת האינטרסים האזורית במהירות. רבבות ההרוגים בתקיפות ישראליות בעזה, בלבנון, באיראן ובתימן - הגם שבכל המקרים הייתה ישראל זו שהותקפה ראשונה - הובילו לגינויים רשמיים תכופים וכמעט אוטומטיים מצד משרדי חוץ ערביים ואיסלאמיים, וחלק ניכר מהיחסים עם מדינות המפרץ ירד אל מתחת לרדאר. ישראל עברה משיח על נורמליזציה כמעט-מיידית עם סעודיה - שבמסגרתו יורש העצר מוחמד בן סלמאן אפילו דיבר בפומבי ובחופשיות על אפשרות של הסכם - למציאות שבה ריאד מעמיקה במקביל בריתות ביטחוניות אחרות באזור. אך המציאות מאחורי הקלעים מורכבת יותר.
הפילגש של המזה"ת
ישראל מעולם לא הייתה מבודדת לחלוטין במזרח התיכון; גם בתקופות של עוינות קשה התקיימו בינה לבין מדינות ערב ערוצים מדיניים, מודיעיניים וביטחוניים. כבר בשנות המדינה הראשונות התקיימו מגעים חשאיים עם מדינות ערביות, ובהמשך נבנו קשרים עם ירדן ומצרים, שאף הפכו להסכמי שלום ב-1979 וב-1994. הסכמי השלום הללו לא ביטלו את המחלוקות הפוליטיות, אבל יצרו אינטרסים משותפים: ביטחון גבולות, מודיעין, מים, מסחר, סיוע אמריקני ויציבות אזורית.
גם כיום, מתחת לשכבה הרועשת של הצהרות פוליטיות, מתקיימת מציאות אחרת. בכיר ישראלי המעורה בקשרים עם מדינות ערב ציין כי עם מצרים וירדן מתקיימים כיום בעיקר קשרים ביטחוניים. במילים אחרות, השלום הפורמלי שריר וקיים, אבל הוא אינו מתורגם בהכרח לקרבה מדינית או פומבית. הסיבה לכך פשוטה: למדינות באזור יש אינטרסים, ולא רק רגשות. אותו בכיר הסביר כי מדינות האזור מעוניינות בקשר עם ישראל בראש ובראשונה בשל היתרון הביטחוני והטכנולוגי שלה – מודיעין, הגנה, סייבר, מערכות התרעה ויכולות להתמודד עם איומים מבית ומחוץ. מבחינת מדינות רבות, ישראל היא פחות "שותפה אידיאולוגית" ויותר נכס אסטרטגי.
אבל דווקא כאן טמונה גם הבעיה. קשרים שמבוססים רק על מודיעין וביטחון יכולים להתקיים לאורך שנים, אך הם אינם בהכרח מייצרים שלום יציב. אם הקשר נשאר חשאי, ישראל הופכת במובן מסוים ל"פילגש" של מדינות האזור: שימושית מאחורי הקלעים, אך לא לגיטימית מספיק כדי לעמוד לצדה בפומבי. ולמרבה הצער, מאז 7 באוקטובר היחסים הפומביים - גם עם מדינות הסכמי אברהם - הופכים לנדירים יותר ויותר.
פרשן מבחריין: "הסכמי אברהם העניקו לישראל תפקיד מרכזי במערכות הביטחון של המדינות החתומות"
(צילום: Alex Brandon/AP)
בתשובה לשאלת ynet האם ישראל נסוגה מההתקדמות שהשיגה ערב 7 באוקטובר, אמר אחמד אל-קוזאי, יועץ ופרשן גיאופוליטי מבחריין המתגורר בארה"ב, כי "היחסים בין ישראל, בחריין ואיחוד האמירויות מייצגים מודל שונה לחלוטין מיחסיה עם סעודיה ומדינות המפרץ האחרות". לדבריו, ובצל הדיווחים על אספקת מערכות נשק והגנה מישראל לאמירויות, "המדינות שחתמו על הסכמי אברהם העניקו לישראל תפקיד מרכזי במערכות הביטחון הלאומי שלהן. השותפות הביטחונית והמודיעינית הפכה לחלק ממשוואת ההרתעה האזורית, כפי שהתבטא במהלך המלחמות מול איראן. המדינות האלה רואות בישראל בעלת ברית אסטרטגית שמסוגלת לספק טכנולוגיות מתקדמות ותמיכה ביטחונית ישירה, וזה בא לידי ביטוי בפרויקטים משותפים בתחומי אבטחת הסייבר וההגנה האווירית".
בנוגע לסעודיה ומדינות מפרץ אחרות הסביר אל-קוזאי כי המצב מורכב יותר. "הריבונות ויחסי החוץ נשלטים על ידי שיקולים שונים לחלוטין. ריאד, למשל, מאזנת בין תפקידה ההנהגתי בעולם האיסלאמי לבין האינטרסים האסטרטגיים שלה עם מעצמות גדולות, מה שהופך את יחסיה עם ישראל לכפופים לשיקולים פוליטיים ודתיים רחבים יותר", אמר. "לכן, לא ניתן לומר שישראל נסוגה, אלא שהנתיב שלה שונה מול כל מדינה: היא שותפה ביטחונית ישירה בבחריין ובאיחוד האמירויות, אך נותרת בעמדת צופה, או צד לא מוצהר, בסעודיה ובמדינות אחרות, שם העניינים הריבוניים ויחסי החוץ מנוהלים על פי היגיון שונה מהיגיון של ביטחון לאומי ישיר".
יורש העצר הסעודי בספטמבר 2023: בכל יום אנחנו מתקרבים יותר להסכם עם ישראל
(צילום: Fox News)
"הפילוסופיה המרכזית של ההסכם בין סעודיה, פקיסטן וטורקיה - הרתעה"
(צילום: Murat Cetinmuhurdar/Turkish Presidential Press Office/Handout via REUTERS)
המודל שהוכיח שאפשר לשבור את המעגל הזה הוא כאמור הסכמי אברהם, לפחות עד לפרוץ המלחמה. לפני שהגיעו לחתימה היו למדינות שונות קשרים בדרגות שונות עם ישראל. החידוש היה המעבר מהחדרים הסגורים אל קשרים רשמיים: תעופה, מסחר, השקעות, תיירות, טכנולוגיה ומיזמים משותפים. זהו גם הכיוון שהבכיר הישראלי מציע לעתיד: לקחת את היתרון הביטחוני ולהרחיב אותו לחקלאות, תעשייה, מים, טכנולוגיה ופיתוח כלכלי.
אבו דאבי לא בוחרת צד
באיחוד האמירויות מתארים את היחסים עם ישראל ככאלה ששרדו את הטלטלה האזורית, אך מדגישים כי השותפות אינה מבטלת את המחלוקות בין המדינות. סולטאן אל-עלי, איש תקשורת מאבו דאבי, אמר בשיחה עם ynet כי "ניתן לתאר את היחסים בין איחוד האמירויות לישראל בשלוש השנים האחרונות כמערכת יחסים המבוססת על אינטרסים משותפים ושיתוף פעולה, וזאת למרות חילוקי דעות ברורים בסוגיות מדיניות מסוימות – ובראשן הסוגיה הפלסטינית. איחוד האמירויות דבקה בעמדה עקבית הקוראת לרגיעה, להגנה על אזרחים ולתמיכה בפתרון שתי המדינות ובהקמת מדינה פלסטינית עצמאית".
לדבריו, הקשר עם ישראל הוא חלק ממדיניות אזורית רחבה יותר של אבו דאבי, ולא מבחירה במחנה מסוים: "בד בבד, איחוד האמירויות מנהלת מדיניות חוץ מאוזנת ופתוחה מול מדינות ברחבי האזור, המבוססת על הידברות, הפחתת מתיחות ובניית שותפויות כלכליות ותהליכי פיתוח. לפיכך, אני רואה במדיניות האמירתית מהלך שמונע לא על ידי פוליטיקה של גושים או קיטוב, אלא על ידי שמירה על אינטרסים לאומיים וקידום היציבות האזורית".
אם ישראל לא תוכל להשיג התקדמות מוחשית בסוגייה הפלסטינית - עליה לפחות להימנע מהסלמה שעלולה לשמש כתירוץ לדחיית או ערעור תהליך הנורמליזציה
לפי אל-קוזאי, עתיד הנורמליזציה בין ישראל למדינות המפרץ יישאר תלוי בחישובים האישיים של כל מדינה: "בחריין ואיחוד האמירויות בחרו להמשיך במסגרת הסכמי אברהם, כאשר כל אחת מהן רואה בישראל שותפה ביטחונית וטכנולוגית המחזקת את ההרתעה האזורית. הקשר עם ישראל הוא חלק בלתי נפרד ממשוואת הביטחון הלאומי שלהן – נתיב שקשה לשנות, לאור האיומים האזוריים המתמשכים. חישוביה של סעודיה מורכבים יותר. כל צעד לקראת נורמליזציה עם ישראל יהיה תלוי בבניית אמון הדדי והבטחה ששיתוף הפעולה ישרת את סדרי העדיפויות של סעודיה - מבלי לפגוע במעמדה הדתי והפוליטי. ריאד עדיין מעדיפה לשמור על ערוצי התקשורת בשקט, או תלויים בהתפתחויות אזוריות רחבות יותר".
העיקרון של סעודיה
סעודיה היא למעשה המבחן הגדול ביותר. ערב 7 באוקטובר 2023 נראה היה שהנורמליזציה עם ריאד קרובה מתמיד. ארצות הברית ביקשה לחבר בין הסכם הגנה אמריקני לסעודיה, שיתוף פעולה גרעיני אזרחי ונורמליזציה סעודית-ישראלית. גם לאחר פרוץ המלחמה הבהירה וושינגטון כי העבודה שנעשתה קודם לכן אינה בהכרח מתה. לאחרונה פרסם פרשננו נדב איל כי הנורמליזציה עם סעודיה הייתה יכולה לצאת לדרך אחרי 7 באוקטובר, הוחמצה.
עבד אל-חמיד אל-גוביין, פרשן סעודי, הסביר בשיחה עם ynet את הגישה האזורית הסעודית, שנובעת לדבריו מעובדה ברורה: "אי אפשר לבנות כלכלה חזקה ופרויקטי פיתוח גדולים באזור שנמצא על סף מלחמה". לכן, הוא הוסיף, האינטרס הלאומי של סעודיה נקשר ליציבות הפוליטית, הביטחונית והכלכלית של האזור. "יציבות כאן היא לא סיסמה מוסרית, אלא הכרח אסטרטגי לפרויקט הפיתוח הסעודי עצמו", אמר.
אלא שבכל מקרה, ב-2026 התנאים השתנו. סעודיה מצהירה כיום באופן מפורש כי לא תהיה נורמליזציה ללא "מסלול בלתי הפיך" להקמת מדינה פלסטינית. אל-גוביין מחדד כי מבחינת ריאד אין מדובר רק בתנאי טקטי למשא ומתן: "לכל מדינה במפרץ יש את החישובים והאינטרסים שלה. בנוגע לסעודיה, עמדתה ברורה ופומבית - אין נורמליזציה ללא דרך אמיתית המובילה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית. זה לא קלף מיקוח זמני, אלא עיקרון פוליטי יציב בעמדה הסעודית".
לכן חזרה מדויקת ל-6 באוקטובר אינה נראית כרגע ריאלית, אבל חזרה לפוטנציאל שהיה קיים אז בהחלט אפשרית. האינטרסים הסעודיים והישראליים לא נעלמו, פשוט נוסף להם מחיר פוליטי כבד בהרבה. בינתיים לא נראה שבישראל מוכנים לשלם את המחיר ביחס למדינה הפלסטינית, ובמזרח התיכון סבורים כי כל עוד ראש הממשלה הוא בנימין נתניהו, וממשלתו תלויה בימין הקיצוני - לא תהיה נורמליזציה.
א-שרע. גם הסכם ביטחוני עם סוריה על הפרק?
(צילום: Alastair Grant/AP)
גם אל-קוזאי התייחס לסוגייה הפלסטינית בהקשר לנורמליזציה, ואמר כי "אם ישראל לא תוכל להשיג התקדמות מוחשית בסוגייה הפלסטינית - עליה לפחות להימנע מהסלמה שעלולה לשמש כתירוץ לדחיית או ערעור תהליך הנורמליזציה".
לדבריו, על אף שהסוגיה הפלסטינית אכן מהווה גורם רגיש בחישובים של מדינות המפרץ - בפועל מעמדה מורכב יותר. "עם פנייתם של חלק מהפלגים הפלסטיניים לכיוון איראן, הם איבדו חלק ניכר מהתמיכה העממית והפוליטית במפרץ", הסביר. "לאור זאת, הביטחון הלאומי הפך לעדיפות עליונה עבור מדינות המפרץ, מה שהוביל אותן לראות את מערכת היחסים שלהן עם ישראל יותר דרך עדשת ההגנה על האינטרסים האסטרטגיים, מאשר דרך עדשת הסולידריות המסורתית עם הפלסטינים".
גם סוריה של אחמד א-שרע עשויה להיות חלק מהתמונה, על אף שבישראל עדיין חושדים במנהיג הסוני ובכוונותיו. דמשק, בכל מקרה, מדברת בגלוי על הסכם ביטחוני עם ישראל, וא-שרע אף אמר שהסדר כזה עשוי להיות שער לשלום רחב יותר. עם זאת, מדובר עדיין בקשר רגיש מאוד, שבו שאלת הגולן היא מכשול מרכזי. בישראל גם מזהים ציר מדאיג בין א-שרע לבין הסעודים והטורקים, שמרחיק הסדר. האמריקנים, מצידם, מנסים כל הזמן לתווך בין הצדדים ולוחצים לחידוש המו"מ. לאחרונה אף דווח שבתיווך אמריקני גובש הסכם חשאי להוצאת חומר גרעיני מסוריה על ידי פקחי סבא"א.
הסכם מכה: "ישראל לא המטרה"
לצד הקשרים שמנסה ישראל לשמר ולפתח באזור, מדינות המזרח התיכון בונות גם מערכות ביטחוניות חדשות שאינן תלויות בה. אחת ההתפתחויות הבולטות בהקשר הזה היא "הסכם מכה" בין סעודיה, פקיסטן וטורקיה, שמבקש ליצור מנגנון של הרתעה משותפת בין שלוש המדינות.
חתימת ההסכם בין סעודיה, פקיסטן וטורקיה
(צילום: רויטרס )
הפרשן הסעודי עבד אל-חמיד אל-גוביין הסביר בשיחה עם ynet כי סעודיה ניסתה שוב ושוב לקדם הקמת מערכת ביטחון ערבית, אך נתקלה בקושי לגשר בין סדרי העדיפויות השונים של מדינות האזור. לדבריו, "הבעיה היא שכל מדינה רצתה שהמערכת הקולקטיבית תשרת את סדרי העדיפויות והדאגות שלה. הסכם מכה מציע מודל שונה כי הוא מבוסס על עיקרון ספציפי: ביטחון המדינות החתומות קשור זה בזה, ותקיפה על אחת מהן משפיעה על ביטחון כולן".
אל-גוביין אינו רואה בהסכם החדש פרויקט של הגמוניה צבאית או כלכלית, וגם לא ברית שמכוונת נגד איראן, ישראל או מדינה אחרת. "ההסכם לא מתחיל בהגדרת האויב, אלא בקביעת העיקרון: על מי שתוקף מדינה חברה, להבין שהוא לא מתעמת עם אותה המדינה לבדה", אמר. לדבריו, "זו לדעתי הפילוסופיה המרכזית של ההסכם – הרתעה, לא חתירה למלחמה. התקפה אינה אומרת באופן אוטומטי ששלוש המדינות ייצאו למלחמה. המדינה המותקפת קובעת את אופי התמיכה לה היא זקוקה בהתאם לרמת האיום; החל ממודיעין, תמיכה לוגיסטית ותחמושת, ועד, במידת הצורך, פריסת יחידות צבאיות".
לדבריו, העיקרון הזה חל גם על ישראל וגם על איראן: "איראן היא לא מטרה, אלא אם היא תוקפת את אחת המדינות החתומות, וישראל היא לא מטרה, אלא אם היא תוקפת אחת המדינות החתומות, ואותו העיקרון חל על כל מדינה אחרת". אל-גוביין הוסיף כי "באזור המורגל לכך שקודם פורצת מלחמה ורק אחר כך מחפשים אחר בעלות ברית, 'הסכם מכה' מנסה להפוך את המשוואה הזו ולהקים ברית לפני מלחמה, ובכך להפחית את הסבירות למלחמה עצמה".
ההסכם של ארדואן עם סעודיה - והסיוע מערוצי התקשורת שלו מול טהרן
(צילום: מתוך X)
אל-קוזאי רואה בהסכם חלק משינוי רחב יותר במערכת הביטחון האזורית - דווקא נגד איראן. לדבריו, "יש רצון קולקטיבי להתמודד עם האיומים האיראניים באמצעות עיקרון ההרתעה המשותפת. החתימה במכה העניקה להסכם ממד סמלי ודתי, חיזקה את הלגיטימיות שלו, ופתחה את הדלת לעצמאות רבה יותר מהמטרייה הביטחונית המסורתית האמריקנית". אל-קוזאי הוסיף כי העובדה שטורקיה ופקיסטן מקיימות במקביל ערוצי תקשורת עם טהרן מעניקה לברית מרחב תמרון, שמפחית את הסבירות להידרדרות לעימות כולל.
הקואליציה השברירית נגד איראן - ושיחת הרצוג עם מלך בחריין
לעומת הסכם מכה שנחתם פומבית, הקואליציה בהובלת ארה"ב נגד איראן - שקמה הרבה לפני המלחמה - לא מסודרת וחתומה, אלא בנויה מרשת משתנה של אינטרסים משותפים. ישראל, ארה"ב ומדינות מפרץ חולקות חששות כבדים מאיראן, מתוכנית הטילים שלה, משלוחיה ומאיומי השייט והאנרגיה. אבל זו קואליציה שברירית, שכן מדינות ערב אינן מעוניינות להפוך לחזית ישראלית נגד טהרן ומעדיפות לשמור לעצמן ערוצי דיפלומטיה. גם בתוך המפרץ עצמו אין עמדה אחידה. אל-קוזאי מצביע על כך שלעומאן, קטאר וכווית יש שיקולים שונים. "קטאר ועומאן עדיין מנסות לשמור על יחסיהן עם איראן, בעוד שכווית עשתה את ההפך והתמקדה בריבונותה ובביטחונה הלאומי, מה שמצביע על כך שיהיו חילוקי דעות בתקופה הקרובה", אמר.
בחריין לא מעוניינת למחוק את התשתית מול ישראל. אל-חליפה והרצוג, ארכיון
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
דווקא משום כך בלטה שיחת הטלפון בין נשיא המדינה יצחק הרצוג למלך בחריין, חמד בן עיסא אל-חליפה, ביולי 2026. פרסום השיחה נתפס כאיתות - שלפיו גם בתקופה של מתיחות אזורית, וחרף כל מה שנטען נגד ישראל, בחריין אינה מעוניינת למחוק את התשתית שנבנתה איתה.
אל-קוזאי סבור כי ההחלטה של בחריין לפרסם את השיחה קשורה למלחמה המתמשכת, שמעבירה מסר ברור לאיראן - שלפיו מדינות האזור מאוחדות נגדה.
אולם כדי לנצל את ההזדמנות, ישראל זקוקה ליותר מערוצי מודיעין. בכיר ישראלי הצביע על צורך בגורם אחד שיתכלל את הממד המדיני והביטחוני, ויוכל "לפתוח ולסגור את הברז" של שיתופי הפעולה לפי האינטרס הישראלי. המטרה היא להפוך קשרים חשאיים לתהליך מדיני וכלכלי גלוי; לפי אל-קוזאי, על ישראל להבין כי עתיד יחסיה עם מדינות המפרץ תלוי ביכולתה להציג עצמה כשותפה ביטחונית וצבאית אמינה.
"קשרים הדוקים יותר באמצעות הסכמים ביטחוניים ומודיעיניים, ושיתוף פעולה צבאי מורחב, מייצגים את הדרך הריאליסטית ביותר לבניית אמון עם בחריין ואיחוד האמירויות, וגם עם סעודיה, אם תחליט ללכת בדרך הזו", אמר אל-קוזאי. "המדינות האלה רואות בביטחון הלאומי עדיפות עליונה, וישראל נדרשת להפגין את יכולתה לתרום להגנה על האינטרסים החיוניים, במיוחד לאור ההסלמה של האיומים האזוריים".
השאלה האמיתית היא לא האם ישראל יכולה להתקיים לבד במזרח התיכון - היא יכולה - אלא האם היא מוכנה להשקיע בבניית המזרח התיכון שבו היא רוצה לחיות. הבכיר הישראלי סבור כי הסיכוי לחזור לפוטנציאל שלפני 7 באוקטובר קיים, אך תנאי מקדים הוא "זירה פנימית רגועה ויציבה" - כשבינתיים מלחמות פורצות ונגמרות בהסכמים רעועים כל כמה חודשים, ובמזרח התיכון נהוג להאשים בהן בעיקר את ישראל.
במילים אחרות, הדרך חזרה למזרח התיכון אינה עוברת רק בריאד, קהיר או עמאן. היא עוברת גם בירושלים. אם ישראל תצליח לייצר יציבות פנימית, אסטרטגיה אזורית ומסלול מדיני אמין – ייתכן ש-6 באוקטובר לא היה סוף עידן, אלא נקודת השיא של תהליך שניתן, בתנאים אחרים, להחיות. אם לא, ישראל עלולה לגלות שהיתרון הצבאי שמאפשר לה לשרוד במזרח התיכון - לא בהכרח מאפשר לה להשתלב בו.
