הממשלה לא באמת רוצה לבדוק מה קרה בצה"ל ב-7 באוקטובר. היא לא מערערת במיוחד על מסקנות התחקירים, או מסקנות צוות תורג'מן. המיקוד איננו במהות, אלא בעצם הערעור, ביצירת הספק. עבור הממשלה, העיסוק במחדל הצבאי ב-7 באוקטובר כל הדרך לבחירות הבאות הוא מרכיב חיוני בשיחה הפוליטית. שיהיה את מי להאשים, שיהיה בשר. העימות בין שר הביטחון לרמטכ"ל היום נועד לוודא שלא תהיה צלקת, אלא הפצע יישאר כל העת פעור.
הרמטכ"ל אייל זמיר נכנס לתפקידו אחרי שיחות עם מפקדים בדרגי ביניים-בכירים ברחבי צה"ל. "יש פה משבר אמון חריף מאוד וחסר תקדים", אמר זמיר לחברים במטכ"ל, "תחושה של קצינים שהבכירים לא שילמו מחיר על המחדלים שלהם". זה היה הרקע להקמת צוות לבדיקת התחקירים. שני המרכיבים הם חסרי תקדים: צה"ל לא קיים תחקירים במהלך מלחמת יום הכיפורים, לא באמת, ובוודאי שלא יכול היה לבדוק את התחקירים בדיעבד.
לכו ותשוו את הדרך בה דיבר הרמטכ"ל דוד אלעזר, שלא לדבר על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) על העוול שנעשה להם, לשיטתם, אל מול קבלת האחריות הפומבית של הרצי הלוי ושל ירון פינקלמן, אלוף פיקוד הדרום ועודד בסיוק, ראש אגף מבצעים.
לכו ותשוו את הדרך בה דיבר הרמטכ"ל דוד אלעזר, שלא לדבר על אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) על העוול שנעשה להם, לשיטתם, אל מול קבלת האחריות הפומבית של הרצי הלוי, של ירון פינקלמן ושל עודד בסיוק
המחדל הצבאי של 7 באוקטובר היה כואב ומחריד בהרבה ממלחמת יום הכיפורים. הוא גם גילה כשל שהתמשך שנים ארוכות, הרבה מלפני המטכ"ל הנוכחי. הסצנה בה באים מפקדים בצה"ל, ובראשם הרמטכ"ל לשעבר, ליישוב אחרי יישוב, כדי להסביר כיצד ואיפה צה"ל כשל - הכרחית, מתבקשת לאור האחריות הכבדה. אך גם איננה מובנת מאליה.
ומדוע? כי העובדה היא שאף פוליטיקאי לא טרח לעשות זאת. הרמטכ"ל זמיר הואשם כאשר מונה שהוא עשה דיל כלשהו עם שר הביטחון כ"ץ, וזו הסיבה לבדיקה בדיעבד של התחקירים; הוא דחה זאת מכל וכל והסביר שאת האמון של קציני צה"ל, מפקדי האוגדות הלוחמות לדוגמה, צריך להשיב. בכל מחיר. זה גם ההסבר במטכ"ל לצעדיו אתמול, שהם בעיקרם סמליים. זוהי סמליות כואבת לקצינים הללו, שהקדישו את רוב חייהם לביטחון לאומי וקיבלו למעשה עונש ציבורי. לצד תודה על שירותם, סוג של קלון פומבי ילווה אותם. חלקם רואים בכך משפט שדה – כזה שלא איפשר להם הגנה פשוטה: לשבת בחדר, להציג את טענותיהם בפרוטרוט, להביא מסמכים.
זמיר רצה להביט קדימה
הצעד של זמיר איננו קל, ובהחלט לא קונצנזוס בצה"ל; הוא חש שבכך יצליח לחתום את הסוגיה, ולהביט קדימה. אך האם צריך לשים בסל אחד את ראש אגף מבצעים עודד בסיוק, אלוף פיקוד הדרום, שירד אל הפיקוד בליל ה-6, והוטעה בידי אמ"ן חד-משמעית, וראש אמ"ן אהרון חליוה – שלא טרח לכנס חיתוך מצב, או לקיים שיחת טלפון, בשעה שידע כבר כי הרמטכ"ל ער ומנהל שיחות? האם החלטת הרמטכ"ל זמיר ללכת צעד אחד מעבר לתחקירים היא נכונה, ואינה משדרת חוסר אמון בתחקירים – שרק יפתח עוד ועוד שאלות?
ישראל כ"ץ הוא פוליטיקאי מיומן, מכונה פוליטית כבדה. הוא לא מנהל קרב חפירות נגד הרמטכ"ל השני בשנה האחרונה כי זה רע למעמדו – אלא ההפך. האופוזיציה שלו למערכת הצבאית מסומנת באור חיובי בליכוד, ומחלקת דיבידנדים. הכעס של נתניהו על שר הביטחון איננו רק בגלל "ציוצים" אלא כי כ"ץ לוקח קרדיט על המלחמה בדיפ סטייט הבטחוני, וזה גורם להתחזקותו. על השולחן נמצאות שורה של סוגיות מבחינת כ"ץ, ראש וראשונה להן מינוי נספח צה"ל בוושינגטון. עניין אחר הוא ששר הביטחון רצה לקרוא ומבעוד מועד את מסקנות תורג'מן, הגולמיות, אלה שהגיעו לרמטכ"ל. ברור לגמרי כי הפרטים והעובדות הנטענות במסמכים הללו יכולות לשמש אותו בקרב. אפשר להדליף אותן, לדוגמה.
כעת כ"ץ, במסגרת המלחמה ברמטכ"ל, הכניס את מבקר מערכת הביטחון לתמונה – אדם שאין לו מיומנות בבחינה מבצעית שכזו. עירוב המבקר בסוגיה, כמו הכנסת מבקר המדינה, כמו הלחץ הפוליטי שהופעל לערער על תחקירי צה"ל – כולם נועדו לספק את אותו אפקט, ולהשביע את אותו סנטימנט. אפשר לחוש בו בערוץ התעמולה הממשלתי, וגם בפורומים הרלבנטיים ברשתות החברתיות. זוהי תפיסת הקונספירציה, ו/או הבגידה מבפנים, ו/או "הסרבנות", שאמורים לייצר תשובה פוליטית אפקטיבית, חיסון, לקראת בחירות 2026. החלשת מערכת הביטחון נועדה לאפשר את השינוי שלה מבפנים, והפיכתה לסוג של משטרת ישראל בזעיר אנפין. רק עם טנקים ומטוסים. הרי על מה רב כ"ץ בעצם עם הרמטכ"ל? על מינויים. מינויים היו תמיד סוגיה מתוחה בין שר ביטחון לרמטכ"ל, אבל השאלה היא של גבולות – וערכים. "יש פה ניסיון לשנות את האופי של צה"ל כצבא, ניסיון לפוליטיזציה מסוכן וחריף", אמר לי קצין בכיר, "זה אירוע חמור מאוד שצריך לבלום אותו". הקצין הזה מדבר על עניין מוכר במשטרים פופוליסטיים-לאומניים.
רוצים חקירה? תעשו את זה בוועדת חקירה
בתגובתו אחר הצהריים, ניסה לסמן הרמטכ"ל זמיר קו בחול: גמרנו. אתם רוצים חקירה? תעשו את זה בוועדת חקירה. צה"ל, כפי שאמר, הוא היחיד שחקר את עצמו. חלק מהקצינים שספגו צעדים ממנו אתמול היו אומרים לו: היית צריך לעשות את זה אחרי התחקירים, ולא להניח שהפוליטיקאים יסתפקו בליטרת הבשר שלנו. הם מריחים את זה, ומסתערים.
הרמטכ"ל ישיב: האמון הפנימי, הקודים המקצועיים, חשובים מאיך הפוליטיקאים ישתמשו בו. הנקודה איננה להעלות להם קורבן, למולך, אלא לשמור על צה"ל.
נדב אילצילום: אביגיל עוזיהעימות הזה נובע מממשלה שאיבדה שאריות של בושה. ועדת חקירה ממלכתית היא הדרך לבדוק את צה"ל וגם את הממשלה. היא האופן הנכון לחשוף אמת. לזמן עדים, להביא ראיות. לאפשר לחשודים במחדל לגונן על עצמם – וגם להטיל עליהם אחריות חריפה למחדל הנורא בתולדות מדינת ישראל. הממשלה מסרבת לעשות זאת, ולכן מעבירה את צה"ל זובור אחרי זובור כדי לשלוט בסדר היום. הדבר הנורא הוא שצה"ל, שב"כ והמוסד באמת נושאים באחריות מקצועית עליונה; אסור להגן על חלקם או מחדלם. אך במקביל צריך לבדוק לעומק את אחריות הדרג המדיני, שהיא, אסטרטגית, מוחלטת. ראש ממשלה ששימש בתפקיד שנים רבות, שהנחה אישית לא להפעיל כוח נגד הנהגת חמאס, שהוזהר (כפי שפרסמתי פה) מפני מלחמה, שאיפשר את העברות הכסף הקטאריות, שהאמין שחמאס הוא נכס. נתניהו הוא הבכיר היחיד הרלבנטי שלא שילם במשרתו על מחדלי 7 באוקטובר; הוא לא יסלח לצה"ל שלקח אחריות - בניגוד אליו.
