בוקר אחד קמתי וגיליתי שאני אשמה. לא הסתתי נגד אף אחד, לא קראתי לאלימות, לא החזקתי נשק אבל שר התרבות מיקי זוהר החליט להאשים אותי. אותי, ובגדול את כל אזרחי המדינה. זה לא קרה במקרה. זה קרה כי צריך מישהו להאשים. הם לא יכולים לקחת את זה על עצמם.
רגע זה לא נגמר שם, אני לא אשמה רק בזה, כמובן. מכאן הדרך לבן גביר קצרה מדי. הפיגוע ביום שישי הביא את השר לביטחון פנים לטקס הקבוע שלו. הוא הגיע לזירה ובמקום לעשות חשבון נפש, לקחת אחריות, לשאול שאלות על מדיניות נשק פרועה, על הזנחת משטרה, על הפקרת מרחבים אזרחיים. במקום זה, הצבעת אצבע. לכו תתחמשו. מסוכן פה, שמתם לב? למה אתם לא דואגים לעצמכם. בן גביר מחפש פתרון במקומות שהאזרחים לא אמורים למצוא אותם. לא, אני לא אמורה להתחמש. אתה אמור להגן עלי.
זה ישר זורק אותי לאמירות הנוראיות מפעם על אירועי הטרדות מינית. ראית מה לבשת? מה חשבת שיקרה? ראית איך את מדברת? ביקשת את זה. במקום להאשים ולזרוק את האחריות על ההגנה של האישה, לפעול למען הביטחון שלה.
ואז מגיע שר התיירות חיים כץ ומספק עוד פאנץ’ מר. הבוקר בריאיון למורן אזולאי הוא עונה לשאלת החופשות היקרות בארץ: יקר לכם פה? טוסו ליוון. זו שיטה. כשהמציאות מתפרקת, כשהביטחון האישי קורס, כשהציבור שואל שאלות קשות השלטון מחפש כתובת חלופית. לא רק שהם יודעים לקחת אחריות הם מגוללים אותה אלינו האזרחים. מה השלב הבא? אני אמורה לדאוג שהמיסים שלי יגיעו למקומות הנכונים?
מאז שבעה באוקטובר זה כבר לא מחדל זה מופע. מופע האשמת האחראים. עידית סילמן מתיישבת לראיון ומאשימה את "אחים לנשק". אחרים רומזים, מצייצים, מגבים. ונתניהו, כמו תמיד, דואג שהאצבע המאשימה תופנה לכל כיוון רק לא אליו. לא הממשלה, לא המדיניות, לא השנים של הסתה והפקרה. הציבור נרצח, והאשמה עוברת אזרוח. ככה נראית הנהגה שבורחת מאחריות.
ויש לציין דבר נוסף: כל ניסיון של אזרחים לפעול, לעזור, לתקן לא מתקבל בעין יפה אצל החברים בממשלה. יקר פה אז מרימים מחאת אוהלים? חמוצים. מתעקשים על החזרת החטופים? נוחבות קפלן. מסייעים לכל הדרום שנטבח באוקטובר? אחים לנשק בוגדים. המסר ברור: אתם לא אמורים לעשות כלום. רק לשבת בצד, להסתכל ולמחוא כפיים. כלומר, כשלא הורגים אתכם בדיוק.
רות אלבזצילום: סתיו ברקאיהקו מחבר את שלושתם: האשמה והכחשה. במקום הנהגה - האשמת הציבור. במקום ביטחון - מופע כוח. במקום אחריות - בריחה. וזה אולי הדבר המסוכן מכול: לא הפיגוע עצמו, אלא ההתעקשות לא ללמוד ממנו כלום. להפוך כאב לכלי פוליטי, ואזרחים לשעירים לעזאזל.
אני לא אשמה. אנחנו לא אשמים. מי שאחראי - שיישא באחריות. עד אז, נמשיך לדבר. גם אם זה מפריע להם.
