היום החלה שנת הלימודים. הציוד מוכן, הבגדים מסודרים בארון, וההתרגשות כבר נמצאת בבטן. אבל אצל עשרות אלפי משפחות בישראל, ממש לצד ההתרגשות, ישב הבוקר גם רגש אחר. כזה שמכווץ את הבטן ואת הלב. כי גם השנה, ילדים רבים התחילו את שנת הלימודים כשאבא שלהם במילואים.
(צילום: shutterstock)
זו כבר שנת הלימודים הרביעית בצל המלחמה ושירות המילואים האינטנסיבי. מעל 360 אלף ילדים בישראל חיים כבר כמעט שלוש שנים בתוך חוסר ודאות שאף ילד לא אמור להתרגל אליו.
הגדולים שבהם התבגרו מהר מדי. לקחו יותר אחריות בבית, עזרו לאמא, הבינו שהם לא יכולים להתלונן כי גם ככה לאמא קשה לבד, מילאו תפקידים שאבא היה ממלא. הקטנים שבהם לפעמים לא מכירים אותו כל כך, כי ברוב השנים שהם זוכרים את עצמם, אבא לא נמצא.
ומעל הכול, הם ילדים שדואגים הרבה יותר מכפי שהם אמורים.
הם דואגים לאבא. הם שומעים את החדשות גם כשנדמה לנו שלא. הם מרגישים את אמא כשהיא מתוחה. הם לא יודעים מתי הוא יחזור, לכמה זמן, ומתי יקראו לו שוב. הם חיים בחוסר ודאות כבר כמעט 3 שנים. כשבעצם, הם אמורים פשוט להיות ילדים.
ילדים לא משאירים את המילואים בשער בית הספר
ולכאורה, משרד החינוך יודע שהילדים האלה שם. דיברנו המון, השמענו, כתבנו מכתבים - משרד החינוך יודע כבר כמעט שלוש שנים מה הם עוברים. נכתבו נהלים, נבנו מענים, הוקמו מערכות, אבל בפועל מעט מדי השתנה. אז על הנייר הילדים שלנו נראים. במציאות, רובם עדיין שקופים.
מערכת החינוך כבר יודעת לזהות בית שנשבר בו חלון. בשנה הרביעית למלחמה, הגיע הזמן שהיא תדע לזהות גם ילד שהבית שלו עדיין עומד, אבל היציבות בתוכו כבר מזמן נסדקה
ואולי הדוגמה הכואבת ביותר היא דווקא הדרך שבה המערכת החינוך יודעת לזהות פגיעה. כשבית נפגע באופן מוחשי, ברור לכולם שהמשפחה עברה טלטלה, שהילד זקוק להתייחסות אחרת, שאי אפשר לצפות ממנו פשוט להמשיך כרגיל.
אבל מה עם ילד שהקירות בבית שלו עדיין עומדים, ורק אחת מאבני היסוד שלו חסרה כבר חודשים?
מה עם ילד שאבא שלו שוב במילואים? שלא רואים מבחוץ את מה שעובר על הבית שלו, אבל היציבות בתוכו מתערערת שוב ושוב? גם זו פגיעה. היא פשוט לא משאירה שברים שאפשר לצלם.
ולכן מערכת החינוך צריכה להפסיק לחכות שהמשפחות יבקשו עזרה. המערכת צריכה לראות את הילד קודם. והילדים האלה לא צריכים לחכות עד שיתקשו בלימודים, עד שיפריעו בכיתה או עד שאמא שלהם תמצא את הכוחות להרים יד ולבקש עזרה.
אנחנו כבר יודעים מי הם. עכשיו צריך לראות אותם
יש היום על השולחן מודל שיכול לעזור למדינה להבין טוב יותר אילו משפחות נושאות בעומס הכבד ביותר ולהתאים להן מענים. אבל גם הוא תקוע כבר חודשים בין משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל, בתוך דיונים על מידע, מערכות וסמכויות.
שר החינוך יואב קיש, כאן האחריות שלך. משרד החינוך צריך להיות זה שדופק על השולחן ואומר- הילדים האלה לא מחכים יותר. ולא להיות עוד גורם בתוך ויכוח בירוקרטי על מידע ומערכות.
כי הילד שאבא שלו במילואים נכנס היום לכיתה.
מרים עמדילפעמים הוא צריך שעה פרטנית. לפעמים שיחה עם היועצת. לפעמים קצת גמישות. ולפעמים הוא צריך רק שמבוגר אחד יסתכל עליו וישאל באמת: מה שלומך?
לא כל ילד למשרת מילואים נמצא במצוקה. אבל אף ילד כזה לא צריך להיות שקוף.
מערכת החינוך כבר יודעת לזהות בית שנשבר בו חלון. בשנה הרביעית למלחמה, הגיע הזמן שהיא תדע לזהות גם ילד שהבית שלו עדיין עומד, אבל היציבות בתוכו כבר מזמן נסדקה.
מרים עמדי היא מנכ"לית פורום נשות המילואימניקים
