כדי להבין את משמעות ההחלטה של דונלד טראמפ למשוך כ-5,000 חיילים אמריקנים מתוך כ-45 אלף המוצבים בגרמניה, צריך לחזור ל-1944, ליוזמה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט ולוועידת ברטון-וודס. שם הונחו היסודות לא רק למערכת מוניטרית חדשה, אלא לסדר עולמי שלם שנבנה מתוך לקחי שתי מלחמות עולם הרסניות. הרעיון המסדר היה ברור: ארצות הברית תוביל יצירת עולם יציב יותר באמצעות שילוב של פתיחות כלכלית, ביטחון קולקטיבי והגבלת הלאומנות הצבאית. במסגרת אותו חזון, שלימים יקבל את הכינוי גלובליזציה, וושינגטון נטלה על עצמה אחריות רחבה: שיקום גרמניה ויפן, פתיחת השוק האמריקני לייצוא שלהן כמעט ללא מכסים, ועיצוב סדר חוקתי שמגביל את יכולתן לצאת למהלכים צבאיים ומעגן פציפיזם כעיקרון יסוד.
על הרקע הזה, החיכוך הנוכחי בין טראמפ לבעלות בריתו אינו מקרי. הוא החל כבר בתחילת המלחמה מול איראן, כאשר וושינגטון דרשה מגרמניה ומיפן לסייע בפעולות אופרטיביות במצר הורמוז, כולל שליית מוקשים ופתיחת נתיבי שיט. עבור הממשל האמריקני זו הייתה דרישה מתבקשת במסגרת ברית. עבור ברלין וטוקיו, זו הייתה חציית קו חוקתי ופוליטי.
הסירוב הגרמני קיבל ביטוי פומבי חריג. שר ההגנה בוריס פיסטוריוס הבהיר כי "זו אינה המלחמה שלנו". אך מי שהחריף את העימות היה הקנצלר פרידריך מרץ, שאמר כי ארה"ב "מושפלת" על ידי איראן. התגובה של טראמפ הייתה חדה וישירה: הוא המשיך להשתלח בקנצלר, וכתב ברשת החברתית Truth Social כי הוא "צריך להקדיש יותר זמן לסיום מלחמת רוסיה-אוקראינה". והוסיף: "הוא צריך להקדיש יותר זמן לתיקון המדינה השבורה שלו, והוא צריך להקדיש פחות זמן בהפרעה לאלו שנפטרים מאיום הגרעין האיראני".
אלא שהחיכוך החריף לא פחות מתרחש בזירה האסייתית. במארס 2026 פרץ משבר פוליטי בטוקיו, לאחר שראש ממשלת יפן סנאה טקאיצ'י סירבה לבקשת טראמפ לשלוח כוחות ימיים ומשלות מוקשים למצר הורמוז. בפגישה בבית הלבן ב-19 במארס, טקאיצ'י הבהירה כי יפן תסייע היכן שתוכל – אך לא תחרוג מהמגבלות שמטילה החוקה הפציפיסטית שלה. הסירוב הזה עורר זעם בבית הלבן, אך גם טלטלה בתוך יפן עצמה, כאשר חברי פרלמנט מהמפלגה הליברלית-דמוקרטית הזהירו כי המהלך מסכן את המטרייה הביטחונית האמריקנית ואף עלול לגרור תגובת נגד כלכלית.
טראמפ חזה זאת
כבר לפני למעלה מעשור, הרבה לפני המשבר הנוכחי, טראמפ הצביע בדיוק על הפער הזה בין המחויבות האמריקנית לבין חוסר ההדדיות מצד בעלות הברית, ואמר: "אתם יודעים לגבי הצבא שלנו, כולם מדברים על התקציב של הצבא שלנו אבל הם לא מבינים אנחנו מטפלים בגרמניה, כנראה אף אחד בכלל לא יודע את זה. אנחנו מטפלים ביפן - אתם יודעים, יש לנו ברית הגנה עם יפן, אם אנחנו מותקפים אז יפן לא חייבת לעזור לנו, ואם יפן מותקפת אז אנחנו במלחמת עולם שלישית, יש לנו מלחמה כעת. איזה מין סוג של עסקה זו"?
מבחינתו, המציאות הנוכחית היא מימוש ישיר של אותה ביקורת.
ובינתיים, בברלין מתנהל תהליך כפול ואף סותר. מצד אחד, היסוס מדיני וחוסר נכונות להיגרר לעימות עם איראן לצד ארה"ב. מצד שני, האצה חסרת תקדים בהיערכות צבאית. המונח Zeitenwende פירושו "נקודת מפנה היסטורית" או "שינוי עידן", והוא מתאר את הניסיון הגרמני לשנות כיוון אסטרטגי. בהתאם לכך, גרמניה משקיעה מיליארדים בשדרוג תשתיות לוגיסטיות, כולל התאמת נמלים כמו ברמרהאפן לשינוע טנקים כבדים. במקביל, נשקלות עסקאות כמו הסבת מפעלים אזרחיים דוגמת פוולסווגן לייצור ביטחוני תוך שיתופי פעולה עם חברות ישראליות. אלא שהפער בין ההצהרות לבין המוכנות בפועל נותר עמוק.
גרמניה מתמודדת עם קשיים מהותיים בבניית הכוח הצבאי שלה, ובראשם מחסור בכוח אדם, קושי בגיוס חיילים והיעדר מוכנות מלאה של הצבא לתרחישי עימות רחבי היקף
גרמניה מתמודדת עם קשיים מהותיים בבניית הכוח הצבאי שלה, ובראשם מחסור בכוח אדם, קושי בגיוס חיילים והיעדר מוכנות מלאה של הצבא לתרחישי עימות רחבי היקף. הדיונים על חידוש גיוס חובה והצורך בהגדלת הכשירות המבצעית ממחישים עד כמה התהליך עדיין רחוק מהשלמה.
לכך מצטרף שינוי שקט אך משמעותי עוד יותר. החל מ-1 באפריל נכנס לתוקף תיקון לחוק הגרמני, כמעט ללא תשומת לב ציבורית, שלפיו מיליוני גברים בגילאי שירות יידרשו לקבל אישור מהרשויות כדי לצאת לחו"ל לתקופה העולה על שלושה חודשים. המשמעות של מהלך כזה חורגת בהרבה מהיבט טכני. כאשר בוחנים את הצעד הזה כחלק מרצף, מתברר כי מדובר במהלך שמחזק את יכולת המדינה לשלוט בכוח האדם שלה בשעת חירום, גם אם הוא עדיין עטוף בשפה ביורוקרטית מרוככת.
וכאן מתחדד הפרדוקס: גרמניה נערכת לעימות עתידי מול רוסיה ואף משקיעה משאבים עצומים לשם כך, אך מהססת לקחת חלק בעימות הנוכחי לצד ארה"ב. היא מנסה לבנות יכולות, לשנות חוקים ולהכין תשתית, אך עדיין לא מוכנה פוליטית ומבצעית להיכנס לחיכוך בזמן אמת. ובתוך ההקשר הזה מגיעה ההחלטה של טראמפ: נסיגת 5,000 חיילים אולי נראית מוגבלת, אך היא איתות ברור. יציאה מלאה אמנם דורשת אישור קונגרס, אך הפחתה משמעותית היא בסמכות הנשיא. ולכן, זהו ככל הנראה רק שלב ראשון.
מדובר בסדק עמוק בסדר שנבנה מאז ברטון-וודס. אך בניגוד למשברים קודמים, הפעם לא מדובר באתגר חיצוני אלא בהתפוררות מבפנים
עבור טראמפ, המשוואה פשוטה: אם בעלות הברית אינן פועלות כאשר הוא מבקש, אין סיבה להמשיך ולהחזיק עבורן מטריית ביטחון מלאה. גרמניה ויפן נתפסות כמי שנהנות מהסדר, אך אינן נושאות בנטל. המשמעות רחבה בהרבה מהצבת כוחות. מדובר בסדק עמוק בסדר שנבנה מאז ברטון-וודס. אך בניגוד למשברים קודמים, הפעם לא מדובר באתגר חיצוני אלא בהתפוררות מבפנים. אם גרמניה ויפן ממשיכות ליהנות ממטריית הביטחון האמריקנית אך מסרבות לפעול כשהן נדרשות, ואם ארה"ב עצמה מתחילה לפקפק בכדאיות ההסדר שיצרה, הרי שלא מדובר עוד במשבר נקודתי אלא בשינוי כללי המשחק.
הנסיגה של טראמפ מגרמניה היא אולי צעד של 5,000 חיילים בלבד, אך היא ככל הנראה רק שלב ראשוני בתהליך רחב יותר. המשמעות שלה גדולה בהרבה: זו יריית פתיחה לבחינה מחודשת של עצם המחויבות האמריקנית לסדר העולמי שהיא עצמה יצרה.
ובתוך הוואקום הזה, יש גם מי שמרוויחים. מבחינת ולדימיר פוטין, כל שסע בין וושינגטון לברלין הוא הישג אסטרטגי, כזה שמחליש את נאט"ו מבפנים. ובזירה האסייתית, הפער ההולך וגדל בין ארה"ב ליפן מספק לנשיא סין שי ג'ינפינג הזדמנות דומה – לבחון עד כמה הבריתות האמריקניות אכן מחזיקות ברגע האמת.
ד"ר קובי ברדה צילום: טל גבעוניאם זה הכיוון, אירופה ויפן עלולות לגלות מהר מאוד שהעולם שהתרגלו להישען עליו כבר איננו כפי שהיה, ושעידן שבו ארצות הברית היא עוגן יציב ובלתי מעורער הולך ונשחק.
ד"ר קובי ברדה, ביה"ס רב-תחומי HIT וחוקר בכיר, מכון JPPI
