יממה לאחר ההודעה הקשה על מותם של שלושה חטופים מירי של צה"ל בשוגג ברצועת עזה, נערכה הערב (שבת) עצרת לשחרור החטופים והחטופים בכיכר החטופים בתל אביב. ynet העביר את האירוע בשידור ישיר.
דבריהם של החטופים בעצרת בתל אביב
(צילום: טל שחר, satview)
באופן חריג, ארבעה משוחררים ומשוחררות עלו לבמה לדבר במהלך העצרת, כשהם דורשים: מתווה ישראלי לשחרור כל החטופים שעדיין נמצאים ברצועה.
בין הדוברים בעצרת: דניאל אלוני, ששוחררה משבי החמאס יחד עם בתה, אחותה וילדיה. גיסה דוד עדיין שם; איתי ומיה רגב; אגם גולדשטיין אלמוג, ששוחררה יחד עם אמה ואחיה; אודי גורן, בן דוד של טל חיימי ז"ל, שהשבוע נודע על הירצחו בשבי חמאס; אורי רביץ, הבן של אלמה אברהם, ששוחררה במצב קשה מאוד מהשבי; נדב רודאיף, הבן של ליאור רודאיף, פצוע ירי שנזקק לתרופות בעקבות התקף לב שעבר.
שרי הקבינט בני גנץ וגדי איזנקוט, כמו גם שר הביטחון יואב גלנט, נענו לבקשת המשפחות ובשעה זו נפגשים עם נציגי המשפחות בכיכר החטופים. איתם נכנסו לפגישה גם אגם גולדשטיין ודניאל אלוני.
6 צפייה בגלריה
בני גנץ ויואב גלנט בפגישה עם דניאל אלוני ואגם גולדשטיין אלמוג בקריה
(צילום: מטה המשפחות)
לאחר שנערכה דקת דומייה לכל החטופים שנהרגו ואלו שנמצאים בשבי חמאס, הוקרנו דבריו של ראש עיריית ניו יורק, אריק אדמס. "שלום חברים, כאן אריק אדמס, ראש עיריית ניו יורק", הוא פתח את דבריו. "חבר, בן ברית ושותף שלכם. העיר שלנו היא הבית לקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, ומתקפת הטרור ב-7 לאוקטובר פצעה אותנו בגוף ובנפש. לרבים מהנרצחים היו קשרים עמוקים לעיר שלנו. הם החברים ובני משפחה שלנו, קולגות, דודים ודודות, סבים וסבתות, אחיינים ואחייניות. ליבנו נשבר עליהם ויישאר שבור עד קץ הימים. עכשיו עלינו לפעול כדי להציל את החיים. העיר ניו יורק עומדת לצדכם הערב בתל אביב, כדי להגיד "לא עוד יום, ולא עוד לילה". צריך לשחרר את כל החטופים, ולאפשר להם לחזור הביתה למשפחותיהם ללא עיכוב או תנאים. נתפלל עבור שחרורם, עבור ביטחונם, עבור פתרון הקונפליקט בדרכי שלום. בשם כל מה שנכון וצודק, אני עומד לצד עם ישראל וקורא לעולם להחזיר את החטופים הביתה, עכשיו".
"אני אורי רביץ, הבן של אלמה אברהם. אמא שלי בת ה-84 נחטפה מנחל עוז והחוזרה בפעימה השלישית. במשך השבועות כשהיא הוחזקה במנהרות על ידי מפלצות חמאס דיברתי כל כך הרבה פעמים מול כל כך הרבה פרסונות וזעקתי את זעקתנו", אמר רביץ בפתיחת דבריו. "אני עומד היום פה, וזו הפעם הראשונה שאני מדבר איתה ולא במקומה. זו הפעם הראשונה שיכולתי לבקש ממנה רשות לדבר על דעתה ובשמה. אני פה כי היא לא מסוגלת להיות כאן וכי הסיפור שלה חייב להיות מסופר מול מקבלי ההחלטות, מול ממשלת ישראל המחויבת חוב מוסרי, אזרחי ואתי ומול כל מי שהופקר ב-7 באוקטובר ולא יכול להיות שוב מופקר עכשיו.
"אין יותר זמן. אנחנו שומעים על עוד ועוד שמות ופנים, וחלומות וזהות ושייכות שאנחנו מתבשרים שכבר מאוחר מדי. ואיסוף רסיסי חייהם שנותץ בברבריות שבן אנוש לא יכול להעלות בעוצמתם. ממשלת ישראל חייבת להוציא את כולם מהר עכשיו. משפחות החטופים בכל פורום אפשרי מביעות את חששן מפגיעה אפשרית בחטופים. אמש התבשרנו על האסון הנורא ולא דובר צה"ל צריך להתייצב מול האומה המדממת הזאת ולהודיע לה את זה, אלא אתם העומדים בראשה - גם זה לא השתנה מאז 7 באוקטובר. רשימת הנופלים הולכת ומתארכת, הלב והשכל הישר מתקשים להכיל את המחיר. הוא קשה מנשוא. מדינת ישראל חייבת להניח מתווה ישראלי עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדי. החזרת החטופים כגופות זה לא מתווה, זה מחדל נוסף".
אחריו עלה לנאום השחקן היהודי-אמריקאי מייקל רפפורט. "אני לא אשכח לעולם את מה שהם עשו למדינה שלנו", הוא אמר. "אני יודע שכל אחד כאן הושפע וכל אחד נפגע בישראל. אני גם יודע שלמרות מה שאנחנו רואים בחדשות וברשתות, כל אחד בעיר שלי ניו יורק כואב גם.
"זה לא רק בישראל או משבר של היהודים, זה לא רק משבר של ישראלים או יהודים, זאת בעיה עולמית הומניטרית. הצלב האדום, אתם צריכים להיות מעורבים, אתם בושה. יוניצף, אתם צריכים להתערב, אתם בושה. חטופים צריכים להשתחרר, תנו לאנשים שלי ללכת, תנו לאנשים של העולם ללכת.
"אני רוצה שתדעו כי אני יודע, ישראל תצמח, היא לא הולכת לשום מקום. היהודים לא הולכים לשום מקום. תתחזקו, וכל מה שבפנים מדביק אחד את השני. תהיו נחמדים, תחייכו אחד לשני ותהיו חזקים ותביאו את החטופים הביתה. עכשיו. עם ישראל חי. תודה רבה ואני אוהב אתכם".
וידאו של יגיל יעקב בן ה-13, ששוחרר אחרי 52 ימים ללא אביו, שעדיין נמצא ברצועה, הוקרן בעצרת. "שלום, קוראים לי יגיל יעקב, אני בן 13 ואני מתגעגע בטירוף לאבא שלי וגם לכל החברים מהקיבוץ שנשארו בעזה", אמר יעקב. "אני מחזק את כל אלה שלוחצים להחזיר את אבא שלי ואת כל החטופים הביתה. אני רוצה להגיד לביבי שאני מאוד צריך את אבא שלי בבית. אני מחכה לו כדי לחגוג את הבר מצווה שלי ואני מקווה שהוא יחזור כמה שיותר מהר כי ככל שעובר הזמן הוא וכל החברים שנמצאים שם בסכנה גדולה. אני מבקש ממך ביבי, בבקשה שתחזיר את אבא שלי ואת כל החטופים הביתה כי כולנו מחכים להם ולא משאירים חטופים בשטח".
דבריו של יגיל יעקב שחזר משבי חמאס
(צילום: מטה משפחות החטופים)
"אתמול בצהריים קברנו את בן דודי טל. למען האמת, קברנו ארון כמעט ריק, עטוף בדגל. הוא נרצח על הגנת הקיבוץ שלו", אמר בנאומו אודי גורן. "בדרך הביתה הבטחתי לאשתי שהיומיים הקרובים הם רק עבורנו לבית שנזנח, אבל שעה אחרי שהגענו התחילו להגיע הידיעות האחרונות על שלושה חטופים שנורו על ידי צה"ל בשוגג. המילה טרגדיה כבר איבדה משמעות. איך ניתן להכיל כזאת זוועה? נמלטו, שרדו, כבר יכלו להרגיש את החיבוק בבית. ואז נורו בטעות. כמה סבל עוד נצטרך להכיל?
"אנחנו פה להזכיר למקבלי ההחלטות - הלחימה לא תחזיר את החטופים, היא מסכנת אותם, היא הורגת אותם. רק השבוע התוודענו לכך שעשרה אנשים שנכנסו לעזה בחיים יחזרו בארון. הזמן הורג את החטופים, תנאי השבי, ההפצצות, האכזריות של חמאס - כל רגע יכול להיות האחרון שלהם".
"שלום, אני רז בן עמי. אני מקיבוץ בארי ובת 57 כיום. אני הייתי בעזה, לא אמרו לנו כלום ולא שידרו לנו כלום, להפך, שידרו שאף אחד לא בא והשפילו אותנו לרמות כאלו שלאף אחד לא אכפת מאיתנו", כך אמרה רז בן עמי בסרטון המוקלט שהוקרן. "לפני שיצאתי לשם, דבר ראשון שמעתי יריות בחוץ. 'אללה ואכבר', 'אללה ואכבר', ויריות בחוץ. פרצו לנו לממ"ד. את בעלי לקחו קודם, אחר כך אותי לקחו, 10 דקות עליתי על אופנוע והייתי בעזה.
"כרגע במצב שעזה נמצאת בו אי אפשר להתמודד. אין את התרופות. אני לקחתי תרופה, באיזשהו שלב הוא אמר לי 'אין יותר את התרופה שלך'. אני בטוחה שיש עוד חטופים אחרים שהם חולים, הם לא יכולים להתמודד עם המצב הזה, הם לא יכולים. גם לא יהיה מי שיחזיר אותם הביתה. אוכל זו ארוחה אחת ביום. מקלחת בכלל אין דבר כזה. זה מים קרים שאת שופכת על עצמך. שירותים גם אין ואין איך להוריד את המים. זה רק מחלות נוראיות ומגעילות. וההשפלה שלהם, שאת מלוכלכת והם נקיים. לא נותנים לך לשבת על הספה שלהם כי את מלוכלכת. חס וחלילה שתעלי על השטיח שלהם כי שם הם מתפללים, אז את תופסת את הפינה ומתכווצת בה. באיזשהו שלב את בכלל לא יוצאת מהחדר, יושבת על המיטה, מתרחקת כמה שיותר. זו השפלה יום יומית, מנטלית, פיזית. אני לא חושבת שאף ישראלי שנמצא שם צריך לעבור את ההשפלות האלו. זה לא מגיע לנו, אחרי שהוציאו אותנו בבוקר מהמיטות שלנו. צריך להוציא אותם ועכשיו".
דבריה של רז בן עמי
(צילום: מטה משפחות החטופים)
הרנן פלר, שדר הכדורגל המפורסם בארגנטינה, אחיינה של אופיליה רויטמן שחזרה מהשבי, משמיע את קול החטופים בכל שידור משחק כדורגל עד שכולם יחזרו. בין היתר בנאומו אמר: "מדהים להיות כאן בישראל, כף רגלי לא דרכה על האדמה הזאת כבר 26 שנה ולמרות זאת אני מרגיש שזה הבית שלי. 7 באוקטובר שינה את חיינו לנצח. לא הפסקתי לבכות, נלחמתי, הייתי עצוב, כעסתי, התרגשתי, נפלתי, קמתי, התאכזבתי, אבל אף פעם אף פעם לא איבדתי את האמונה, לעולם לא. היום אני נושם קצת לרווחה ואני שמח על חזרתה של דודתי אופליה. אבל עדיין לא הגיע זמן לחגוג, זה יהיה זמן לעשות זאת ביום שבו כל החטופים יחזרו הביתה".
"כולנו התקבצנו, היינו חמישה בממ"ד מחובקים באיזושהי פינה", אמרה קלרה מרמן בפתיחת דבריה בעדות המוקלטת שלה. "יריות בתוך הממ"ד. הם לא נכנסו לממ"ד. ואנחנו מתחילים לצאת. זהו. כל היופי והחיים היפים וההנאה המשפחתית נגמרה. ושם מתחיל הסיוט. שם נשאר לי אח שלי, פרננדו, ולואיס בן הזוג שלי. לא ייתכן להישאר שם בלי החופש. להיות סגורים ללא שום אפשרות לראות יום, לילה. לדעת אם אוכלים או לא אוכלים. לדעת אם תיפול פצצה. תחושת הזמן היא דבר מטורף, זה להמתין, להמתין ולהמתין בלי סוף, היום לא נגמר. בסוף היום אומרים, עוד יום עבר. כאילו מה, איך אפשר. ממש מאבדים את תחושת הזמן. תחזירו את פרננדו הביתה. תחזירו את פרננדו אליי. אח שלי. תחזירו לי גם את לואיס".
דבריה של קלרה מרמן
(צילום: מטה משפחות החטופים)
"נמאס לי. נמאס לנו. נמאס לי מכאב, נמאס מעצב, נמאס משכול, נמאס לי להגיע לכאן כל יום, נמאס לי להגיע לעצרת כל שבת בערב כבר עשרה שבועות, נמאס לי להחזיק שלטים. לנסוע לירושלים, לנסוע לאילת, להיפגש עם אנשים בכירים בארץ ובעולם, נמאס לי שהחיים שלי הפכו לתוכנית ריאליטי", אמר נדב רודאיף, הבן של ליאור רודאיף, שנמצא בשבי חמאס. "יש רק משמעות אחת, יש רק מסר אחד, עסקה עכשיו. להחזיר את אבא ואת כולם עכשיו. לא נמאס לי להילחם, לא נמאס להילחם על מה שנכון וצודק. עד שהם לא חוזרים לא נעצור. חברי הקבינט, אתם ממשיכים להתעלם מאיתנו. אם אתם לא באים אלינו, אנחנו נבוא אליכם. מהערב נתבצר עד שחברי הקבינט יציגו לנו מתווה ישראלי".
מיכאל לוי, אחיו של אור לוי, שנמצא ברצועה, סיפר על הבוקר שבו נחטף אחיו ונרצחה אשתו עינב מספר דקות לאחר שהגיעו למסיבת נובה באותו יום שבת ב-7 באוקטובר. "מאותו ערב לקחתי על עצמי את משימת חיי להשיב את אור לחיינו", הוא אמר. "הבטחתי להורים שלי שאני הולך להחזיר את אחי הקטן הביתה, לא משנה מה זה ידרוש. כבר 71 ימים לאלמוג שהוא רק בן שנתיים אין אמא ואבא. את אמא שלו לצערי כבר לא נצליח להחזיר אבל אבא שלו עדיין חי. כבר 71 ימים שזה מרגיש שאני חי חיים מקבילים בסוג של סרט".
ברגע השיא של העצרת קראה ריטה לבמה למיה ואיתי רגב, אגם גולדשטיין ודניאל אלוני - ארבעה מהמשוחררים, שסיפרו על חוויותיהם מהשבי - וקראו לשחרור כל החטופים מהשבי.
הזמרת ריטה שרה בעצרת
(צילום: satview)
"בלילה של 6 באוקטובר הלכנו לחגוג את החיים במסיבת טבע שמסמלת חופש ואהבה", אמרה מיה רגב, שהגיעה על קביים, בפתיחת דבריה. נלקחנו שבויים. כשהתחיל הכאוס וצרורות הירי ברחנו עם עומר שם טוב חברנו מהבית. איתי ואני שוחררנו".
"שוחררנו מהגיהינום", המשיך איתי. "הרעב חזק ותחושת הפחד גדולה. אחותי מאיה הייתה עם רגל מרוסקת. התמזל מזלי והייתי עם עומר שם טוב, שחבש לי את פצעי הירי וטיפל בפצעים הנפשיים שלי. עומר עדיין חטוף בעזה בתת תנאים. מוחזק על ידי מרצחים. ויש עוד כ-130 חטופים שצריכים לחזור הביתה".
מיה: "כשהיינו שם שיחקו לנו בראש, גרמו לנו לחשוב שאנחנו לבד, שלא לוחצים על שובינו הביתה. ועכשיו אנחנו מולכם, האנשים שנלחמו עלינו. בעודי יושבת מולכם אני מבינה שלא היינו לבד. מאז הטרגדיה אתמול רודפת אותי מחשבה אחת: מה היה קורה אילו היה משהו אחר - כולנו היינו מחבקים אותם עכשיו. אבל המרחק בין הצלחה לאסון הוא כחוט השערה".
איתי: "אנחנו רוצים להגיד לכם תודה, הצלתם לנו את החיים. תודה לחיילים שנלחמים עבור כל החטופים. תודה שאתם נלחמים עבור המדינה, על ההצהרות, העצרות, ההפגנות ובישיבות. היה לנו חשוב לבוא ולהגיד לכם תודה מכל הלב. אנחנו נעשה הכול כדי שכל חטוף יחזור הביתה להורים שלו".
מיה: "אנחנו רוצים להודות לחברי הקבינט על ביצוע העסקה ואני מבקשת מכם - אל תשאירו אף חטוף מאחור".
דניאל אלוני: "נחטפנו מביתה של אחותי בקיבוץ ניר עוז. שהינו בשבי חמאס 49 יום. שוחררנו בעסקה קשה ומסובכת שיצאה בסוף לפועל ואנחנו כאן. כשאני מתעוררת בבוקר, החטופים מתעוררים לחושך, כשאני נוגסת באוכל טעים, אני חושבת על מה הם אוכלים או לא אוכלים בכלל. כשאני הולכת לישון הם שוקעים בדממה לעוד לילה בין ייאוש ותקווה".
"לכל אחד מהחטופים יש פנים ושם. הם ילדים, הורים, סבא וסבתא של מישהו. אין שום רגע בחיים שמכין אותך לטלטלה שכזו כמו חטיפה מביתך כמו שחווינו. בכל יום שעובר אנחנו מקבלים דיווח על רשימת החטופים, שהולכת ומצטמצמת ולא מפני שמשחררים אותם, אלא כי הם נרצחו. החטופים שנשארו מאחור רעבים, פצועים, מדוכאים ולעיתים אף גרוע מכך. אסור לנו לאפשר לחמאס לצמצם את הרשימה. אנחנו החטופים שחזרנו חייבים לצעוק את זעקתם של אלה שנותרו שם. בכל יום שעובר הם נובלים עוד קצת ותוהים מדוע לעזאזל אף אחד לא מוציא אותם מהגיהינום הזה, ואולי שכחו אותם? נסו לדמיין יום אחד שבו אתם מנותקים מהעולם, רעבים וחלשים. עכשיו תדמיינו 71 ימים כאלה. באיזה עולם נורמלי מישהו יכול לשרוד את התופת הזאת?".
אגם גולדשטיין: "קצת קשה לי לעמוד פה. קהילת כפר עזה שאני חלק ממנה איבדה שני אנשים יקרים אתמול. אני אתחיל בלהודות לכם. אני בת 18, גרה בקיבוץ כפר עזה עם שני הוריי ושלושת אחיי. אני לא עומדת כאן בשביל הרייטינג של ערוצי התקשורת, אלא בגלל סיפור חיי שנכפה עליי. אמא שלי חן, אחיי הקטנים גל וטל ואני נלקחנו לעזה. אבי נדב ואחותי ים ז"ל נותרו מאחור. אולי כבר יקריבו אותנו בשביל הדורות הבאים? אמא אמרה לי כל הזמן. אמא, צדקת. זה הולך ומסתבך ואין תשובות על למה ואיך. אסור לנו לטעות שוב. תחזירו את כולם, הם התקווה והם מה שנשאר".
