לאחר חודש של לחימה, הממשל האמריקאי ממשיך להציג את המערכה נגד איראן כהצלחה משמעותית. אלא שמאחורי המסרים האופטימיים מסתתר קושי גובר: לא בשאלת עצם הפגיעה באיראן, אלא ביכולת לגבש נוסחת סיום שניתן יהיה להציגה כהישג ברור. זהו מוקד הדילמה של טראמפ. הוא לא רוצה להיגרר לעוד “מלחמה נצחית”, אך גם אינו יכול להרשות לעצמו לעצור בלי תמונת ניצחון שתוכיח כי לא רק פגע באיראן, אלא גם שינה את תנאי המשחק. נראה כי השאלה כבר איננה אם הממשל רוצה לסיים, אלא באילו תנאים הוא מסוגל לעשות זאת. וגם כך לא ברור עד כמה השליטה נותרה רק בידיו.
טראמפ חושף מה "המתנה" מאיראן: "נתנה למכליות לעבור בהורמוז"
(צילום: רויטרס )
הסיבה לכך היא שהמערכה חרגה מהיעדים הצבאיים המקוריים שמראש תוכננו כנראה להשגה בכ-6-4 שבועות. מבחינת וושינגטון, לא די עוד בפגיעה בתשתיות צבאיות וגרעיניות; נדרשת גם תשובה לשתי סוגיות ליבה: חופש השיט במצרי הורמוז וגורלו של מלאי האורניום המועשר ל-60 אחוז. עצם היכולת האיראנית לאיים על הורמוז הפכה למנוף לחץ אסטרטגי, כלכלי ופוליטי, משום שהיא משליכה ישירות על שוקי האנרגיה ועל מעמדה של ארצות הברית מול בעלות בריתה. במקביל, ראש סבא״א רפאל גרוסי אמר כי יותר מ-200 ק"ג של אורניום מועשר ל-60% מצויים ככל הנראה במתחם באיספהאן, ולסוכנות אין אינדיקציה ברורה שהחומר הוזז. לכן, גם אם הממשל סבור שהסב נזק כבד, קשה לו להכריז על סוף מערכה כל עוד שתי הסוגיות הללו פתוחות.
עבור ישראל, גם אם מדובר בסוגיה חשובה, ייתכן שהאינטרס הדחוף יותר יהיה למצות את הפרק האיראני ולעבור להתמקדות בלבנון ובמניעת שיקום חיזבאללה
על רקע זה ניצבות בפני הממשל שתי גישות מתחרות. האחת רואה במשא ומתן נתיב ממשי ליציאה מן המלחמה, מתוך עמדת כוח; השנייה רואה בו מהלך משלים בלבד, שנועד לקנות זמן, לאפשר היערכות נוספת ולייצר לגיטימציה אם יוחלט לעבור להסלמה רחבה יותר. נראה כי סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס נמנה עם הקולות הבולטים הדוחפים למיצוי הערוץ המדיני, גם אם משמעות הדבר היא פשרה מסוימת ביחס ליעדים המקסימליסטים שהוצגו בתחילת הדרך.
ההפוגה בת עשרת הימים שעליה הודיע טראמפ ב-26 במרץ בתקיפות על תשתיות האנרגיה, לצד קידום הצעה אמריקאית בת 15 סעיפים דרך פקיסטן, מעידים על רצון להותיר פתח להסדר. מנגד, ההיערכות הצבאית נמשכת במקביל: לפי דיווח מהבוקר, הפנטגון נערך לאפשרות של שבועות של פעילות קרקעית באיראן, ובאזור כבר תוגברו כוחות אמריקאיים, בהם מארינס וכוחות נוספים מהדיוויזיה המוטסת ה-82. במילים אחרות, המו״מ אינו בהכרח חלופת היציאה; ייתכן שהוא גם מסגרת להכשרת מהלך רחב יותר.
אם אכן תתקבל החלטה לעבור משלב של לחץ צבאי מוגבל יחסית למהלך קרקעי רחב יותר הנשען על התגבור שכבר הוזרם למרחב, המשמעות תהיה מעבר למערכה ארוכה, יקרה ומסובכת בהרבה. מהלך כזה עלול לשחוק עוד יותר את התמיכה הפוליטית מבית ולחדד את הסתירה בין ההבטחה של טראמפ לסיים מלחמות במהירות לבין מציאות של הסתבכות אמריקאית נוספת במזרח התיכון. לכן, גם אם הלחץ הפנימי על הנשיא עדיין אינו מכריע, ככל שהמערכה מתארכת כך מצטמצם מרחב התמרון שלו: עצירה מוקדמת תיראה כחולשה, והרחבה דרמטית עלולה להפוך את המלחמה לממושכת בהרבה מכפי שתוכננה.
אלדד שביטצילום: INSSבתוך כך, ייתכן שיתפתח גם פער מסוים בין וושינגטון לירושלים. עבור ארצות הברית, מלחמת האנרגיה והצורך לנטרל את מנוף הורמוז הם חלק בלתי נפרד מתנאי הסיום. עבור ישראל, גם אם מדובר בסוגיה חשובה, ייתכן שהאינטרס הדחוף יותר יהיה למצות את הפרק האיראני ולעבור להתמקדות בלבנון ובמניעת שיקום חיזבאללה. אלא שאיראן מנסה למנוע הפרדה כזו: טהראן הבהירה דרך המתווכים שכל הסדר צריך לכלול גם את לבנון ואת עצירת התקיפות נגד חיזבאללה. לכן, תמונת המצב אחרי חודש לחימה היא של ממשל אמריקאי שעדיין מציג הצלחה, אך טרם הכריע אם המשא ומתן הוא מסלול היציאה או רק שלב ביניים בדרך להסלמה נוספת.
אל"מ בדימוס אלדד שביט - חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). בעבר כיהן בתפקידים בכירים באגף המודיעין של צה"ל ובמוסד, שם שימש כראש חטיבת המחקר
