בשעה 11:00, ב-11 לחודש ה-11 בשנת 1918 נדמו תותחי "המלחמה הגדולה" (שתיקרא כעבור שנים מלחמת העולם הראשונה). הקיסרות הגרמנית שהתקיימה מאות שנים נעלמה. היא לא הובסה בשדה הקרב אלא התפוררה בנמלים, בתחנות הרכבת ובאולמות הישיבות. מרד מלחים בעיר קיל התפשט כאש, מועצות חיילים ופועלים התקוממו בערים, והקיסר, סמל של יציבות נצחית, מצא את עצמו מיותר בן-לילה. ההחלטה הגרמנית לבקש שביתת נשק התקבלה לא בעקבות הכרעה צבאית, אלא מתוך אובדן הרצון להילחם.
הצבאות הגרמנים עדיין החזיקו בשטחים מחוץ לגרמניה, המפות עוד נראו מסודרות, והמטות הכלליים המשיכו לדבר בשפת תוכניות ויעדים, אך מתחת לפני השטח הכול קרס. מלחמה נוראה בת שנים הסתיימה בקול ענות חלושה. השקט הזה, היעדר רגע תבוסה מוחשי, הותיר חלל מסוכן: מלחמה שנגמרה ללא סוף ברור, והשאיר אחריה אומה חמושה, מושפלת, ומוכנה להאמין שמישהו, אי-שם מאחור, תקע סכין בגבה. זו הייתה מורשתה המסוכנת ביותר של המלחמה: סיומה היה דרמטי ומסוכן דווקא משום שלגרמנים היא לא נראתה כמו תבוסה, והיעדר רגע הכרעה מוחשי פתח פתח לאשליות, להכחשה ולמיתוסים.
בתוך הבלבול התפתחה במהירות "תאוריית הסכין בגב האומה" לפיה הצבא הגרמני לא באמת הובס אלא נבגד מבפנים: פוליטיקאים, סוציאל-דמוקרטים, מהפכנים, וכן, יהודים, הם שחתרו להסכם כניעה בו בזמן שהצבא נלחם בגבורה. המיתוס התעלם מהמציאות הקשה של התפוררות לוגיסטית והצטרפות מאות אלפי חיילים אמריקאיים טריים למערכה. הוא הציע הסבר שניקה את הצבא מאשמה ונתן משמעות למלחמה שגבתה את חייהם של מיליונים והסתיימה באסון מדיני. תיאוריית "הסכין בגב" היתה הרסנית. היא ערערה את הלגיטימיות של רפובליקת ויימאר שהחליפה את הקיסרות כבר מרגע לידתה, הפכה כוחות "אנטי גרמניים" עלומים לאשמים בתבוסה הצבאית, והעניקה קרקע פורייה לפוליטיקה של נקמה. במקום חשבון נפש, נוצר סיפור של קורבן ובגידה. "הסכין בגב" לא שימש רק כתירוץ היסטורי, אלא סיפק נשק פוליטי רב עוצמה: הוא סלל את הדרך לרדיקליזציה, לאנטישמיות, ולבסוף, לעליית הנאציזם ולמלחמת עולם הרסנית עוד יותר מהקודמת לה.
"הסכין בגב" לא היה רק מיתוס אלא תיאורית קונספירציה מסוכנת. תיאוריית קונספירציה היא כידוע הסבר הטוען כי מאחורי אירוע או תהליך חברתי או פוליטי פועלים כוחות חשאים ורבי־עוצמה הפועלים בסתר כדי לקדם אינטרסים זדוניים. קונספירציה מאופיינת בחוסר אמון עמוק במוסדות רשמיים וממלכתיים ובשימוש סלקטיבי בראיות. לתיאוריות כאלו מטבען יש חסינות מפני הפרכה, שכן כל ביקורת נתפסת כהוכחה נוספת לקיומה של קנוניה. הן נוטה לפרוח במיוחד בזמני משבר ואי-ודאות שבהם הצורך בסדר, משמעות והטלת אשמה גוברים על בדיקה ביקורתית וזהירה של המציאות. כך, בתקופות של פחד, מגפות או משבר פוליטי, נולד הצורך להסביר את הכאוס באמצעות יד נעלמה: אויב נסתר או קבוצה קטנה שמושכת בחוטים ואשמה באסונות.
לכן תיאוריות קונספירציה מלוות את ההיסטוריה היהודית זה אלפי שנים על מנת לשמש מפלט לבעיות של חברות נוצריות. כך הואשמו יהודים בהרעלת בארות באירופה בזמן המגפה השחורה, ולכן הופץ בראשית המאה ה-20 זיוף אנטישמי בשם ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ שהציג מזימה יהודית חובקת עולם. לא חשיפת האמת, אלא הפניית הזעם הציבורי כלפי ה"אחר" הייתה המטרה, שסייעה להעניק תחושת סדר ומשמעות במציאות כאוטית. תיאוריות הקונספירציה משתנות בלבושן ההיסטורי, אך שומכות על אותו דפוס מחשבה: חשדנות מובנית, הלבשת סיפור פשוט על מציאות מורכבת, דחיית ראיות סותרות, ואמונה יוקדת שמה שנראה על פני השטח אינו האמת.
"הבגידה מבפנים"
תיאוריית הקונספירציה של "הבגידה מבפנים" צמחה כמעט מיד מתוך ההלם שאחרי אירועי אוקטובר 2023, והצורך למצוא הסבר חד וברור למחדל הרב-מערכתי העצום של כיבוש יישובים, רצח, אונס וחטיפה. בעידוד ובהידהוד של רבים מחברי הקואליציה הגיעה האמונה בתאורית הבגידה לנתון המדהים של כמעט 50% מהאוכלוסיה. לא כסף שהוזרם במשך שנים שאיפשר לחמאס להתעצם או קונספצית "חמאס הוא נכס", לא עיוורון מודיעיני מצטבר ולא שגרה מסוכנת של הכלה הביאו לאסון של אותו יום שחור; אדם או קבוצה שהעבירו מידע לחמאס, כיבו מערכות או "פתחו את השער" למחבלים בבוקר ה 7/10 הם שגרמו לאסון.
אולם ככל שנחשפו העובדות, התחקירים והעדויות, התמונה הלכה והתבהרה: אין בוגד נסתר. מתברר שקצין אומלל שהוחשד בבגידה וכונה "הבוגד מהדרום" הנו לוקה בנפשו. הוא אמנם אסף מידע מודיעני אך היה זה על דעת עצמו והוא לא העביר את המידע לאיש. לא בוגד אלא חולה. כמו בקונספירציות אחרות, גם במקרה זה הסיפור על בוגד מספק מפלט מכישלון נורא. הוא גם מילא מטרה פוליטית ברורה והרסנית והיא הסטת האש מהדרג המדיני, ולכן רק עכשיו, שנתיים מאוחר מדי, הואיל ראש הממשלה להודות בשפה רפה ובפורום מצומצם ש״לא היתה בגידה״.
אסור היה צורך לחכות שנתיים, ואפשר היה להיעזר בשיטה מוכחת בת מאות שנים. "התער של אוקהם" הוא עיקרון מחשבתי פשוט אשר מקורו בויליאם מאוקהם, נזיר אנגלי בן המאה ה-14: כשיש מספר הסברים לאותה תופעה, יש להעדיף את ההסבר שמניח את מספר ההנחות הקטן ביותר. "התער" הוא מטפורה, כלי לגילוח הנחות מיותרות. הוא משמש ככלל אצבע כנגד הנטייה האנושית לראות דפוסים נסתרים וסוכנים רבי־עוצמה במקום שבו די בכשל אנושי, בטעות או בצירוף מקרים על מנת להסביר את המציאות. לפני שמוסיפים בוגד להסבר של 7/10 יש להעדיף את ההסבר החסכוני והצנוע שאינו מניח מנגנונים בלתי נראים ושדורש פחות הנחות.
פרופ' ערן שלותיאוריות קונספירציה פועלות בכיוון ההפוך ל"תער". במקום לוותר על מורכבויות מיותרות הן מניחות רשתות סודיות, תיאומים מושלמים, הסתרה מוצלחת, ודמויות עלומות כדי להסביר אירועים מורכבים או טראומטיים. במקרה של ה 7.10 ו"הבוגד מהדרום", ההסבר הקונספירטיבי מניח שורה ארוכה של הנחות כבדות: קיומו של בוגד סמוי, יכולתו לפעול בלי להיחשף, שיתוף פעולה של מערכות שלמות והעלמת ראיות, וגם היעדר עקבות ועדויות; כל זאת בלי כל ראיה ישירה. לעומת זאת, ההסבר הלא-קונספירטיבי דורש רק עובדות ידועות וגלויות: כשלי מודיעין מצטברים, קיבעון מחשבתי, עומס התרעות, שגרה ארוכת שנים של הכלה, ופערים בין מידע, פרשנות והחלטה. זהו ההסבר היחיד העומד במבחן השכל הישר והעובדות. הוא כמובן גם אינו מסיט את האשמה מהממשלה ומהעומד בראשה. וועדת חקירה ממלכתית תהיה הדרך היחידה להסיר את העננה ולפעול כתער לחשוף את האמת.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
