הפיגוע הקשה בירושלים בליל שבת, שגבה את חייהם של שבעה יהודים, בהם ילד בן 14, הוא המבחן הביטחוני הראשון של הממשלה החדשה. דווקא בשל העובדה שזו ממשלת ימין הומוגנית יחסית מבחינה ביטחונית, העיניים נשואות אליה אף יותר מתוך תפיסה (נכונה) שלפיה הימין הוא בעל עמדה ניצית יותר ביחס לטיפול בטרור.
אך על אף הרגשות המבעבעים והזעזוע הקשה, ההתמודדות של הממשלה הנוכחית עם טרור ושינוי המדיניות ביחס לרצחנות הפלסטינית לא יעמדו למבחן מחר וגם לא מחרתיים. הציבור הישראלי, כפי שנראה ברשתות החברתיות ומראיונות של תושבים בזירת הפיגוע, רוצה לראות תגובה ישראלית קשה כבר מחר: הרס בית המחבל ושלילת אזרחות או תושבות אלו רק חלק מהרעיונות שעלו ביממה האחרונה.
מבלי להיכנס לדיון בעד או נגד צעדים מהסוג הזה, הרעיון הוא שלבנימין נתניהו, יואב גלנט ואיתמר בן-גביר אין כלים שונים מאלו של יאיר לפיד או נפתלי בנט ליצירת הרתעה מחר בבוקר. כפי שבידי נתניהו בקדנציה הקודמת לא הייתה האפשרות להרוס בית מחבל בתוך יממה, גם בקדנציה הנוכחית אין לו אפשרות כזו. עדיין.
נכון שהציבור שבחר בממשלה הזו רצה לראות שינוי מיידי, אבל נדמה שזה לא על הפרק – והמבחן האמיתי של הממשלה יהיה לטווח הארוך. הממשלה הנוכחית תצטרך לקדם צעדים שיאפשרו לפעול באופן אחר ויבטיחו הרתעה רצינית יותר אל מול מחבלים. הוויכוח של בן-גביר מול היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה סביב סוגיית איטום בית המחבל, בלי קשר לשאלה מי מהשניים מדייק יותר בפרטים, הוא דוגמא לכך. לפי הדיווחים בשבת, כלל גופי הביטחון תמכו באיטום הבית (אפילו לא הרס הבית). בין שיש מכשולים משפטיים המונעים זאת ובין שלא, לממשלה חייבות להיות דרכים אחרות להגביר את ההרתעה מול טרור רצחני.
בסוף, הסיפור הוא הרתעה, והרתעה היא נגזרת של שני דברים – מדיניות, והיכולת לממש אותה. זה אמנם לא רק בשדה המשפטי, אבל הוויכוח אתמול לוקח אותנו חזרה לשם: צודק בן-גביר כשהוא אומר שיש צורך בפעולה מיידית לאטימת בית המחבל, ואם ישנם חסמים משפטיים שמונעים זאת – הם רק מדגישים את הצורך ברפורמה שתאפשר מימוש של המדיניות הזו.
נווה דרומינווה דרומי
וזה אמנם לא פשוט, אבל אם נרצה ואם לא – השיח על נחיצות הרפורמה המשפטית רלוונטי גם ביום הנורא הזה. הנושא הביטחוני וההגנה הלאומית והאישית הם חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית ומהפוליטיקה היום-יומית. בוודאי שאירוע כזה מדגיש את המחבר בינינו, את הסולידריות והאמפתיה. בו בזמן, הוא מחדד את החשיבות של ליבון המחלוקת בינינו על הרפורמה וקידומה.
ובזמן שהרפורמה תקודם, נבחרי הציבור הימנים לא יוכלו לצפות שהמצביעים שלהם ימתינו בסבלנות. גם אם אין בידם את היכולת להוציא לפועל צעדים מסוימים עכשיו – מצביעיהם מצפים מהם להשמיע מנגינה אחרת מזו של קודמיהם בתפקיד. הם יצטרכו, לצורך העניין, לנרמל הריסת בתים, שלילת אזרחות או כל כלי אחר גם ברמה התודעתית; עליהם להבטיח דברים שביכולתם לקיים; לבקר בבתי משפחות ההרוגים גם אם ייחטפו. וגם אם ישנה האמונה שלעד נחיה על חרבנו, יהיה עליהם להסביר כיצד יתמודדו עם החרב. נכון לעכשיו, האשמת המערכת המשפטית יכולה לעבוד כתירוץ. עוד חצי שנה זה כבר לא יספיק.
  • נווה דרומי היא אשת תקשורת
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il