לימודי המזרח התיכון שלי באוניברסיטת תל אביב, לפני כשלושה עשורים, נפתחו בשנת 1798. זו שנת הגעתו של נפוליאון בונפרטה הצרפתי לקהיר, שממנה דילג לשערי עכו בארץ ישראל. כך, המפגש האקדמי האישי שלי עם המזרח נפתח במפגש המשמעותי הראשון בין "המערב" לבין "המזרח". במחלקות למדעי הרוח והחברה בישראל לא תשמעו היום את המונחים מזרח ומערב. בשם עיקרון המורכבות והאנטי-תיוג של הפרוגרס נשחקו ההגדרות ואיתן גם היכולת לדבר על "האחר", שחייב לדבר אך ורק בשם עצמו. ולכן הוא לנצח יהיה חמקמק, בלתי שפיט, ללא גבולות, סובייקטיבי או יחסי או גם וגם. אבל פעם זה היה שונה. פעם דיברו אקדמית במונחים יותר מוחלטים, ולטעמי גם מדויקים יותר.
המפגש הצרפתי-מצרי החל את הרומן הלא מוצלח בין המזרח לבין המערב. הוא תקע דגל ראשון בתהליך התפוררות האימפריה העות'מאנית שהגיע לשיאו במלחמת העולם הראשונה, אז הוצאה תעודת הפטירה הסופית שלה לאחר שנים של כרסום מערבי ורפורמות שנכפו מבחוץ על הסולטאן. בתום המלחמה הגדולה עבר המזרח התיכון לשליטה ישירה של מעצמות המערב. צרפת ובריטניה חילקו ביניהן את שטחי ההשפעה והביאו לאזור את הלאומיות הפרטיקולרית ומדינת הלאום.
מי נחשף עד אז במזרח הנחשל של אזור הים התיכון לרעיונות הלאומיות מבית היוצר האירופי? אף אחד. עם הכניסה האירופית הוא נפרד, זמנית, מההגדרות השבטיות, העדתיות, הקהילתיות והאימפריאליות שלו, והתכנס להגדרות לאומיות שלעיתים לא תאמו את ה-DNA הפוליטי שלו. אירופה שלטה במזרח התיכון לא מעט שנים (עד היום יש לה סימפטיה למיואשים בו, ע"ע לבנון), ואחריה היו אלה ארה"ב וברה"מ שתקעו יתד של השפעה ואינטרסים בשכונה הקשה-אך-מאוד-אסטרטגית של העולם: נפט, מעבר, גיאוגרפיה.
אבל כמו החוק הפיזיקלי הקובע שכוח הכבידה הוא הדדי, כך החל המזרח בפעולת הגומלין שלו על המערב. זה לא קרה באופן ובטכניקה שבמסגרתם המערב השפיע עליו. זה לא התרחש באמצעות הרפרטואר האירופי הקלאסי של צבא, כוח פיזי ושליטה ישירה – כפי שנעשה במצרים, ארץ ישראל, ומסופוטמיה בואכה סוריה ולבנון – אלא בדרכים אחרות.
המזרח חלחל באמצעות הגירה מאסיבית אל אירופה המעודנת והנהנתנית, ויצר מקבץ גדול של קהילות מוסלמיות אקטיביסטיות שהשפיעו על השיח הפוליטי, שיח הזכויות, השיח האנטי ממסדי, השיח הפוסט-קולוניאלי והשיח הגזעי. זה הגיע בד בבד עם השתלבות הפריפריות באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, שם חברו המאבק האסלאמי עם מאבקם לשוויון של האפרו-אמריקנים ומיעוטים אחרים.
יחד הם השרישו את המונח שבשם רומנטיקה מזויפת תפס אפילו בלימודי האקדמיה בישראל – "ההתנגדות". הם השתלבו גם בעומק המרכזים וההגמוניות, כולל בסיסי כוח משמעותיים דוגמת המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. לא מדובר רק במהפכה הפרוגרסיבית של השנים האחרונות, המגולמת ב"סקווד" (קבוצת חברי הקונגרס כגון רשידה טלאיב, אילהאן עומאר, אייאנה פרסלי, ג'מאל באומן, אלכסנדריה אוקסיו-קורטז ואחרים). כבר הנשיא ברק אובמה ראה את המזרח התיכון מהזווית של הפריפריה ההתנגדותית והאקטיביסטית שמטרתה לכבוש את המרכז הישן ולערער את הסדר הקיים.
ד"ר דורון מצאכל התהליך הזה בישר על נקמת המזרח במערב והשלמת תגובת הנגד לאירוע המחולל מ-1798. הן אמנם מגיעות באיחור של 100 שנים, אבל נוכחות במרחב החברתי-פוליטי-רעיוני של המערב. הן הסיבה לדאגה בצרפת, אנגליה, גרמניה, סקנדינביה ואפילו ארה"ב, שבמשך עשרות השנים האחרונות קרסו לתוך מדיניות "הכלה" שניסתה ללא הצלחה לגדר את התופעה ולרכך את הממד האקטיביסטי שבה.
כל ראשי מדינות אירופה שהגיעו לישראל מאז טבח 7 באוקטובר עשו זאת לא רק לביקור הזדהות אלא גם לביקור ניחומים על עצמם. במובן הזה, היום יותר מתמיד ברורים הגבולות שהיטשטשו לאורך עשרות השנים האחרונות והותירו את המערב שקוע בפוסט-מודרניזם עכור. התוצאות ניכרות בבריסל ובפריז, בברמינגהם ובשטוקהולם. במדינות אירופה צמחו גידולי פרא אנטי-מערביים ואנטי-מדינתיים החותרים תחת כל מה שהיבשת התיימרה לייצג בדרכם לנקמת המזרח על המערב.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
