במכתב יוצא הדופן ששלחה אתמול (יום ה') לח"כ דודי אמסלם דחתה נשיאת העליון אסתר חיות את טענותיו שלפיהן היא לוקה בגזענות, וקבעה שהיא לא רואה צבע או מוצא. אלא שהיא פספסה משהו בסיסי: היא לא רק אסתר שגדלה עם מכלוף במעברה, היא הנשיאה חיות שמייצגת את כלל מערכת המשפט הישראלי. ההאשמות של אמסלם אינן חסרות בסיס: כמה שופטי עליון, פרקליטי מדינה ויועצים משפטיים לממשלה היו ויש פה עד היום? ומנגד, מה מאפיין את האוכלוסייה שממלאת באחוזים גבוהים את בתי הסוהר?
החלוקה ברורה וההשפעות של הדיכוי מימי המעברות משליך על ישראל עד ימינו אנו. ייתכן שהנשיאה חיות אוהבת להקפיץ עד היום שוטים של ערק עם ביטון שגדל איתה במעברה, אבל כשהיא מסתכלת ימינה ושמאלה על חבריה להרכב בבית המשפט, הביטון הזה לא נמצא שם. במקרי קיצון הוא עלה תאנה להתהדר בו או כדי לדחות את הטענות של האמסלמים.
תחושת ההתנשאות הצליחה לעבור בירושה מדור המעברות עד דור הנכדים. את אמסלם התחושה הזו כנראה צילקה, והוא פשוט דמות מספיק מצליחה, עם מספיק ביטחון עצמי, כדי להתריס ולגעת בעצב החשוף. הטענה שלו שהעליון דחה את העתירות שלו רק בגלל שהוא מזרחי היא הטרלה, ובצדק חיות התקוממה עליה, אבל ההתנשאות, אוי ההתנשאות. כמה חוסר מודעות היא הצליחה לרכז במכתב אומלל אחד שמשחק לידי אמסלם.
הדרך לתיקון לא תהיה בביטול של טענות על גזענות, כפי שעשתה חיות במכתבה תוך ניתוק עיוור, אלא על ידי פקיחת העיניים, התמודדות עם המציאות והכרה בפערים
ברבים מרבדי החברה הישראלית, המזרחים הם כבר חלק בלתי נפרד מכל מעגל השפעה. שווים מול שווים. אבל עדיין לא במוקדי הכוח האמיתיים. בעידן שבו בדיוני הוועדה לבחירת שופטים עדיין צריכים לתת משקל למספר השופטים המזרחים כדי לייצר מראית עין, וכשחברי כנסת נלחמים על מועמדים לפי השיוך העדתי שלהם, עדיין רחוק היום שבו אפשר יהיה לבטל כלאחר יד טענות אלו כמו שניסתה הנשיאה חיות לעשות במכתבה.
אני לא חושד באסתר חיות שהיא גזענית, ואכן אסור היה לאמסלם לתקוף אותה ואת שאר השופטים ברמה אישית מלוכלכת, אבל היא לא הפנימה שהיא מייצגת משהו הרבה יותר גדול ממנה, ושהמכתב שכתבה ממחיש את הפער העצום ואת תחושת הניתוק בין המערכת שהיא עומדת בראשה, לבין תחושות של חלק לא מבוטל מהחברה הישראלית שמסרב להזדעזע מהמילים של אמסלם כי הוא מדבר גם מדם ליבם.
מקרה השופטת לשעבר אתי כרייף כמשל: מספיק היה לראות את התגובות של חלק מהציבור ורבים מאנשי התקשורת לאחר הראיונות שהעניקה. מכיוון שהעובדות בסיפורה היו ידועות מראש, הם ראו במראה החיצוני שלה, בשפה שלה ובאופן שבו היא מתנסחת הוכחה לכך שהולך ופוחת הדור. עבורם, העובדה שאישה "כמוה" מונתה מלכתחילה לשופטת הייתה סמל לשחיתות גואה.
זוהי בדיוק הגזענות בפרשה וזו הטענה של ח"כ אמסלם: האחד רואה "פרחה" שלא אמורה בכלל להיות שופטת, השני רואה את עצמו. חלק בציבור מלכתחילה לא מקבל את הלגיטימיות של "הכרייפיות" לשבת על כס המשפט. במשך עשרות שנים הרגילו אותו לדמות אחרת של שופטות ושופטים. למשל, כמו נערת הפוסטר חיות.
באופן אישי למדתי שהרבה פעמים הדעות הקדומות, הקיבעונות והמחשבות השליליות נמצאות בראש. ועדיין, הדרך לתיקון אמיתי לא תהיה בביטול מוחלט של טענות על גזענות, כפי שעשתה חיות במכתבה תוך ניתוק עיוור, אלא על ידי פקיחת העיניים, התמודדות עם המציאות והכרה בפערים. השינוי יימדד במקומות החשובים ביותר. ומה חשוב יותר מבית המשפט העליון.
