ימים ספורים לאחר טבח 7 באוקטובר, כשהזירות עוד דיממו ומסך ערפל סמיך הקשה להבין את שהתרחש, החלה קבוצת חוקרות לבדוק ולתעד מה שהיה אז רק בגדר שברי מידע ושמועות: התעללות מינית יוצאת דופן, רצח שבוצע לאחר תקיפות, הפשטה ופגיעה מכוונת. היום (שלישי), כעבור שנתיים וחצי, התפרסם דו"ח המסכם את העבודה שהן החלו אז. החדרון הרבוע הקטן במודיעין - בין משרד עורכי דין לחלל עבודה של חברת סטרטאפ - לא מרמז דבר על מה שנעשה בין קירותיו. הפעילות של "הנציבות האזרחית לתיעוד וחקר פשעי חמאס בנשים, ילדים ומשפחות" ביום הטבח ובשבי משתלבת היטב בנוף: מסמכים, מחשבים ניידים, פגישות.
רק מי שיאזין לשיחות מאחורי הדלת הסגורה או יקבל גישה אל המחשבים המאובטחים יבין מה נעשה כאן. עשרות אלפי תמונות, סרטונים, עדויות וכתבות בתקשורת נאספו פיסה אחר פיסה על מנת לתעד את מסכת פשעי המין והמגדר בקורבנות.
דוח הנציבות האזרחית לחקר פשעי חמאס
(צילום: מתוך עמוד היוטיוב streamable)
4 צפייה בגלריה
בשורה העליונה מימין לשמאל: עו"ד אורנה ויינשטיין, נוי פאיס, תומר אסייג; בשורה האמצעית מימין לשמאל: ענת קרקובסקי, ענבל אשד, עו"ד מיטל ניר טל, שרון רפפורט, עו"דת עירית גזית, עו"ד הדס דגן; על הספסל מימין לשמאל: דנאי מרקס כלף, עו"ד מירב ישראלי-אמרנט, ד"ר כוכב אלקיים-לוי, נירית סמוכה
(צילום: חורחה נובומינסקי)
הארכיון המאובטח והמקוטלג מרכיב גוף ידע שמבקש לשמש כקו פרשת מים, זה שאחריו אי אפשר יהיה להכחיש - לא את העובדה שהפשעים הללו התרחשו, ולא את הדפוסים שחזרו על עצמם בשיטתיות. קו פרשת מים שאחריו הקורבנות לא ייאלצו להעיד שוב ולא יתבקשו לחזור על סיפוריהם רק כדי שמישהו יאמין להם. קו פרשת מים שאחריו, כך מקוות החוקרות, העולם יכיר באופן רשמי בכך שחמאס לא רק רצח, פצע וחטף - אלא גם אנס, תקף מינית, הפשיט, הציג לראווה, צילם, הפיץ ופגע באופן מכוון, על מנת להשחית ולבזות, באיברים אינטימיים.
280 עמודים מכיל הדו"ח המסכם את ממצאי התחקיר שערכו חברות צוות הנציבות במשך יותר משנתיים. עם מאות הפניות להערות שוליים, ואינספור סעיפים, הוא מבקש להציג את הממצאים שהצטברו. הפשעים הללו כוונו על פי רוב כלפי נשים, אך הממצאים הקשים בארכיון מלמדים שבעוטף עזה בבוקר שמחת תורה, גם גברים היוו מטרה.
לא נשאר מי שיעיד
את המשימה לתעד ולחשוף את הפשעים הללו לקחה על עצמה הנציבות - גוף חברה אזרחית שהוקם לאחר 7 באוקטובר. היוזמה הראשונית החלה באופן ספונטני ומאולתר: קבוצה של חוקרות העוסקות בפגיעות מיניות מזוויות שונות - משפט, משפט בינלאומי, מגדר - החלו לפעול לתיעוד המידע שהחל להצטבר, ובשלב הזה בעיקר להדהודו החוצה.
"זה היה כמו צו 8", אומרת מנכ"לית הנציבות, עו"ד מירב ישראלי-אמרנט. היא התנדבה בעבר במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, ובהמשך כעורכת דין המלווה נפגעות עבירות מין. בהמשך פנתה לכיוונים אחרים, אבל המשיכה ללוות נפגעות בתפקידים התנדבותיים.
לצידה נמצאת ד"ר כוכב לוי-אלקיים, מייסדת היוזמה והעומדת בראשה. "זה כאילו שכל הדברים שעשיתי בחיים לפני 7 באוקטובר הובילו לנקודה הזאת ולמשימה הזאת", היא אומרת. הטבח אירע בעת שהייתה פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטה העברית. תחומי המחקר שלה, בממשק שבין מגדר לסכסוכים, כמו הכינו אותה למשימה שלקחה על עצמה: לתעד, לתדרך מי שרק אפשר בזירה הבינלאומית, ולדרוש הכרה.
זה חשוב, דווקא משום שפשעי מין הם העבירות שהכי קל להכחיש. במיוחד כאשר הקורבנות נרצחו לאחר מעשה. "כשמישהו אומר 'זה קרה לי', יותר קשה להכחיש", היא אומרת. אלא שבזירות הטבח כמעט לא נותר מי שיעיד על הנעשה. גם מהגוף עצמו לא תמיד נותר זכר.
"רצח זה רצח: יש גופה, וגם אם קשה לזהות אותה, ברור שהאדם מת, נעלם מהעולם", אומרת ישראלי-אמרנט. "ואילו פשעי המין של 7 באוקטובר הם הפשע המושלם, כי מרבית הקורבנות גם נרצחו". וכך, רבים מהפשעים נקברו עם קורבנותיהם. והיו מקרים רבים כאלה. רבים ממה שנרצה לחשוב.
הזוועה כמסמך משפטי
הנציבות האזרחית – שמעסיקה כיום אנשי ונשות תחקיר, תיעוד, משפט וטראומה – החלה כקבוצת וואטסאפ מאולתרת. חלק מהחברות באותה קבוצה ראשונית המשיכו מאז לפרויקטים אחרים הנוגעים לתיעוד פשעי המין ב-7 באוקטובר. על חלק מהתוצרים שלהן, כמו גם על דו"ח של שליחת מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, פרמילה פאטן, מסתמכות נשות הנציבות בדו"ח המקיף שלהן. "זה כמו חוליה בשרשרת", הן אומרות.
כל דו"ח קודם הציג את הממצאים שהיו ידועים עד נקודת הזמן שבה פורסם. ייחודו של הדו"ח הנוכחי הוא בהיקף החומר שהצטבר בו, במאות העדויות שצולמו במיוחד, ובשימוש הנרחב בכמה וכמה סוגי מקורות מידע: תמונות וסרטונים שצולמו בזירה, חלקם נותחו בידי פתולוגים, תחקירים ועדויות בתקשורת, ועדויות שנגבו באופן עצמאי במיוחד עבור היוזמה – של יותר מ-400 ניצולים הטבח, חטופים וחטופות ואנשי כוחות הצלה.
חלק מהעדים הללו התראיינו גם לתקשורת, אך העדויות שצולמו לנציבות הן משהו אחר, גם בהיקף, גם בשאיפה שישמשו כמסמך משפטי. "רצינו לדעת בדיוק מה האדם ראה, מה סוג הפגיעות, איפה בדיוק זה קרה", אומרת ישראלי-אמרנט, וממהרת להדגיש את החובה לנהוג באחריות כלפי מוסרי העדות ולהכיר בטראומה שלהם. "המתודולוגיה צריכה להיות מאוד רגישה".
כל העולם עלייך
במקביל להקמת הארגון והארכיון, הזירה הבינלאומית געשה, וחברות הנציבות תדרכו דיפלומטים ואנשי ממשל מהעולם והתראיינו בלי סוף. "מצאנו את עצמנו מתארות להם תמונה אחרי תמונה של מה שאנחנו מכירות שקרה", אומרת לוי-אלקיים. ישראלי-אמרנט מוסיפה ש"במקביל את צריכה להקים ארגון, אחרי שכל העולם כבר עלייך ורוצה לדעת מה קרה. ועדיין אין ארגון, אין תשתית, אין משרדים. רק מתנדבים".
הנציבות היא גוף חברה אזרחית, עמותה. את עבודת התיעוד לא ביצעה הממשלה. זה לא חיסרון?
ישראלי-אמרנט: "לא. להיפך. כשיצאנו לדרך התייעצתי עם אחת החוקרות המובילות בעולם בתחום תיעוד פשעי המין. היא אמרה לי: 'אנשים ירצו לבוא אליכן לתת דברים שהם לא ירצו לתת לאף גוף ממשלתי ולא למשטרה'. ככה זה גם בעולם. גופים אזרחיים מצליחים יותר מהמדינה".
4 צפייה בגלריה
"גופים אזרחיים מצליחים יותר מהמדינה". עו"ד מירב ישראלי-אמרנט
(צילום: חורחה נובומינסקי)
לוי-אלקיים: "יש אנשים שלא רוצים ללכת למשטרה, מכל מיני סיבות. החל מכאלה שאומרים 'המדינה הפקירה אותי, אני לא רוצה לתת לה שום עדות', ועד כאלה שאומרים 'למה אני צריך ללכת למשטרה? אני פושע?'. הממשלה תמיד נחשדת בכך שיש לה אג'נדה. אנחנו באות ללא אג'נדה וללא שיוך פוליטי".
הן מקוות שהעובדה הזאת תסייע גם לאמינות הדו"ח בעולם, אך מודעות לכך שפשעי המין של חמאס, כהגדרתן, הם ה"מוכחשים ביותר בהיסטוריה". לאורך הדרך הן אמנם זכו לתמיכה יוצאת דופן של חוקרות ואקטיביסטיות מובילות בעולם, אך במקביל גם בחוסר אמון ובהתעלמות.
"נוטים לחשוב שיש שתי קבוצת - אלה שרוצים לעזור ואלה שלא רוצים לעזור", אומרת אלקיים-לוי, "אבל יש גם קבוצה שלישית: אלה שרוצים לעזור, אבל לא רוצים שיידעו שהם עוזרים. לאורך העבודה פגשנו לא מעט כאלה".
ההכחשה החלה מיד. לא שזה צריך להפתיע. גם נשים יזידיות, שעמן נפגשו השתיים לאורך הדרך, סיפרו על ההשתקה שחוו כשניסו לתאר את שעבר עליהן. ודווקא משום כך, לוי-אלקיים וישראלי-אמרנט סבורות שאסור לוותר על הדו"ח ועל ההפניה לאלפי המקורות שעליו הוא מבוסס.
"היו חוקרות שסברו אחרת", אומרת אלקיים-לוי. "יש פרויקטים שאמרו שהם אוספים את כל המידע, ושבעוד 50 שנה יבואו חוקרות שיחליטו מה עושים עם זה. אנחנו הכרענו אחרת. אנחנו רוצות שהממצאים ישפיעו עוד בדורנו".
אלא שלהחלטה לחשוף את הממצאים כעת יש גם מחיר, במיוחד עבור משפחות הקורבנות, שהפרסום עלול להעצים את כאבן. הדוח כולל פרטים מזוהים רק של מי שהעידו בפומבי, או שאישרו לפרסם את עדותם, אך בתשתית הארכיון ישנו עוד מידע רב שלא פורסם, ואולי גם לעולם לא יתפרסם.
"זה אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלנו", אומרת ישראלי-אמרנט. "זה נטל שאת סוחבת כל יום, כל דקה. אנחנו לא רוצות למסור שום בשורה רעה נוספת למשפחות. הן כבר קיבלו את הבשורות הרעות באמת ועם זה הן צריכות להתמודד כל החיים".
ובכל זאת, במתח שבין רצון לגונן על הציבור בישראל, לבין הרצון לפרסם את שנעשה - הן הכריעו בעד פרסום. אני מרגישה שקול אחיותינו זועק מהאדמה", היא מסכמת. "לדעת שהסבל הזה קרה אבל נמחק מדפי ההיסטוריה כאילו מעולם לא התרחש - מבחינתי זה דבר בתי נסבל".
