עדיין בשבי, למרות ההסכם: ארבל יהוד מניר עוז הייתה אמורה להיכלל בפעימה השנייה של עסקת החטופים, אבל ברשימה שהעביר חמאס היא לא נכללה - אף שאזרחיות היו אמורות להשתחרר ראשונות.
ארבל, כמו שירי ביבס, לא נכללה בפעימה הראשונה של שחרור החטופות - אז שוחררו אמילי דמארי, רומי גונן ודורון שטיינברכר. ישראל הבהירה כי היא מצפה שארבל תשתחרר בפעימה השנייה - אבל זה לא יקרה. בישראל אמרו למתווכות שמדובר בהפרת הסכם, אבל החליטו לא לפוצץ את ההסכם כולו ולהסכים לרשימה שהועברה.
המסר שהועבר מקטאר לצוות המשא ומתן הישראלי הוא שלחמאס יש קושי טכני להגיע לארבל יהוד, ועל רקע זה החליטו בישראל לא לשבור את הכלים ולהסכים לפעימה זו - אף שיש חשש שחמאס לא אומר את האמת. בעזה טענו אף שהיא מוחזקת על ידי ארגון סלפי.
משפחת יהוד היא נצר למייסדי קיבוץ ניר עוז, והילדים – דולב, נטע וארבל – הם הדור השלישי שבחר להקים בו משפחה. ב-7 באוקוטובר היו שלושתם בדירותיהם בקיבוץ. ההורים, יחי ויעל, עזבו את ניר עוז לפני כמה שנים, אך נותרו מחוברים לקהילה.
ארבל, בת הזקונים, נחטפה מדירתה עם בן זוגה אריאל קוניו, שלא נכלל בשלב זה ברשימות. גם אחיו של אריאל, דוד קוניו, נחטף ונמצא בשבי, בעוד אשתו שרון ושתי בנותיו אמה ויולי שוחררו בעסקה הראשונה.
בזמן החטיפה רצחו המחבלים את הכלבה של בני הזוג, אותה אימצו רק זמן קצר לפני 7 באוקטובר. הם קראו לה מרף, על שם הגיבורה בסרט האהוב על ארבל - Interstellar.
"לארבל יש חיוך ממגנט, אף אחד לא עומד בו", סיפר עליה אביה יחי, שמכנה אותה "ציפור נפשם". "היא בקשר עם הקשישים בקיבוץ ותמיד עוזרת להם עם הרבה סבלנות. הייתי מגיע פעם בשבוע לקיבוץ ויוצא בגאווה".
דולב ז"ל, הבכור, נרצח אחרי שיצא לטפל בפצועים כחובש מתנדב במד"א ואיחוד הצלה, והותיר אחריו את שלושת ילדיו ואת אשתו סיגי, שהייתה אז בהיריון מתקדם עם בתם הרביעית. במשך חודשים חשבה המשפחה שדולב נחטף, עד שגופתו אותרה בעוטף בחודש יוני. זמן קצר אחרי אותה שבת, ילדה סיגי את בתם דור.
נטע יהוד, האח האמצעי, היה נצור בממ"ד במשך 11 שעות עם בתו. אשתו הודיה הייתה באותו הזמן בחו"ל. המחבלים נכנסו ויצאו מביתם שלוש פעמים, ולמרות זאת השניים שרדו. בשעות הערב הפקיד נטע את בתו בחמ"ל הקיבוץ ויצא לחפש את האחים שלו – דולב וארבל. את אחיו הוא לא מצא, אך נתקל בגופות של חברים ובבתים שרופים, ביניהם גם הבית של השכנים ‑ בני משפחת ביבס.
"ראינו את כל מה שכותבים בקיבוץ על היריות והצעקות בערבית מחוץ לבית, על כמה הם מפחדים", סיפר יחי יהוד בראיון בינואר בשנה שעברה, "אין ספק שאנחנו בחוסר ודאות. אבל אין מה לדבר על חוסר הוודאות שלנו לעומת מה שהם (החטופים, י"צ) עוברים. הם לא יודעים אם זה יום או לילה, אם הם יקבלו אוכל, אם יבואו לענות אותם או לרצוח אותם. הם נמצאים מתחת לאדמה, בחושך. לנו יש אור. כולנו, ובעיקר יעל אשתי ואני, נמצאים במשימת חיינו. אנחנו מאוד מקווים שיהיה סוף טוב".
