לפני למעלה מעשור יצאתי לדייט עם אנס סדרתי. לא ידעתי שהוא אנס סדרתי, כמובן, אך רבים אחרים ידעו. היה זה פרט טריוויה מחריד ליודעי ויודעות חן שעבר מפה לאוזן בעיר. התקופה היתה טרום עידן המי טו, בימים שבהם נשים דיברו על פגיעות מיניות בחדרי חדרים במקרה הטוב, או הדחיקו במקרה המקובל, ולא צופפו שורות ברשתות. בטח לא בנושא הזה, בטח לא נגד גבר עם הרבה כוח. אבל בלחש מותר הכל, וכך אחרי דייט אחד סיפר לי ידיד שלאותו בחור יש תחביב ידוע: סם האונס. הנשים שאותן סימם ותקף היו מהראשונות להעביר את הבושה צד, ובסופו של דבר הסיפור התפוצץ. כתב האישום לא כלל את כולן בשל קוקטייל רקוב של עורכי דין טובים, מערכת משפט מוגבלת וסם נוראי שלא מותיר עקבות בשלב שבו נשים מבינות שזה לא הן, זה הוא. ואותו בחור, מוכר ומקושר ככל שהיה, נשלח בזכות אותן נשים אמיצות לכלא. במאבקן הן הצילו אחרות.
ב-2017 יצא הפרק השלישי בעונה השישית של "בנות". קראו לו "כלבה אמריקאית" והוא הציג לראשונה בטלוויזיה את התחום האפור של הפגיעות המיניות. לא אונס, לא מפגע זר שקופץ מהשיחים, אלא פגיעה שקורית בניחותא, באותה אגביות של לגימת קפה. כמה קל לפגוע, הדגימה היוצרת לינה דנהאם, כשתחושת הבושה והאשמה נותרת אצל הקורבן. כמה קל לחדור למרחב האישי של אדם, כשאחר כך מי שנפגעת היא זו שנאלצת לתת עדות בקול מעורבל ופנים מטושטשות, וזה אם התמזל מזלה למצוא מי שיאמין לה. כך או כך, יש כאלה שיקראו לה ׳כלבה׳.
ב-2017 יצא הפרק השלישי בעונה השישית של "בנות". קראו לו "כלבה אמריקאית" והוא הציג לראשונה בטלוויזיה את התחום האפור של הפגיעות המיניות. לא אונס, לא מפגע זר שקופץ מהשיחים, אלא פגיעה שקורית בניחותא, באותה אגביות של לגימת קפה
מאז עברו הרבה מים בנהר. תנועת "מי טו" החלה את תהליך העברת הבושה לצד הנכון. תחילה בהוליווד ואז בכל מקום. נשים שהותקפו מינית הבינו שהן לא לבד. יותר ויותר גברים גילו שהם מכירים נשים שנושאות על לוח ליבן צלקת שקופה. אבל בושה היא דבר כבד, ושינויים שמצריכים חינוך רוחבי ותהליכי עומק במערכות החוק לוקחים זמן. לפעמים יותר מדי זמן, כמו במקרה של הזמרת שי לי עטרי, שהגישה לפני ארבע שנים תלונה במשטרה על אונס שעברה ב-2011, וקיבלה סגירת תיק וצו איסור פרסום על חשיפת שמו של הנתבע. עטרי חשפה את סיפורה בתקשורת וברשת, וכך נחשף הציבור למציאות מעוותת שבה מערכת החוק מגנה על הפוגע, ולא על הנפגעת.
רתם איזקצילום: זהר שטריתבאפריל האחרון הצטרפה לעטרי גם נעמה שחר, ששיתפה ברשת כי הותקפה על ידי אותו אדם חופשי ומוגן. לציבור נגמרה הסבלנות, ונשים וגברים צופפו שורות עם הנפגעות כשחשפו את שמו של הפוגע בפוסטים ברשת על ידי שימוש באקרוסטיכון. "מחאת האקרוסטיכון" הציבה למערכות החוק מראה מטרידה: הרשת מהירה מגלגלי הצדק. לפעמים כוחו של ציוץ גדול מכוחו של ציות.
אמש (ראשון), הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב על הסרת צו איסור הפרסום שהגן על שמו של החשוד: יובל וילנר, מוזיקאי בן 38 מתל אביב. זה כבר לא עובר מפה לאוזן או באקרוסטיכון, אלא מידע זמין גם למי שלא הקשיבו בשיעורי ספרות או לשון. הבושה סיימה לכתת רגליים והתמקמה בצד הנכון. יש לה שם ופנים, ולצדה גם דרישה לחשבון נפש במערכות שלא עומדות בקצב של העידן הנוכחי. המאבק הציבורי והמשפטי העיקש שניהלה עטרי נשא פרי שעתיד להציל נשים רבות, ועתיד להיות מקרה בוחן לכוחה של המערכת מול כוחו של הציבור, ומול נשים שמוכנות ללכת רחוק כדי להפסיק ללחוש.
פורסם לראשונה: 10:19, 18.05.26
