שנים שנפגעות רבות הולכות על ביצים בניסיון לשמור על השם של מי שאנס אותן. הן, אנחנו, לא עושות את זה בטוב ליבנו אלא מחוסר ברירה. לא מעט תביעות השתקה הוגשו נגד נשים שהעזו להתלונן. נפגעות לא פעם מתמודדות עם אתגרים תפקודיים וכלכלים ולכן המחשבה שיצטרכו גם להתמודד עם הליך משפטי אגרסיבי שיכול להשיט עליהן אינספור הצפות רגשיות והוצאות כלכליות היא מחשבה מרתיעה. לחלופין, גם המחשבה שכבר תחשפי את השם אבל לאף אחד זה לא יזיז שהאיש הזה פגע בך ככה, גם היא מחשבה קשה.
פעם בכמה זמן מגיעה מישהי שמוצאת בתוכה כוחות אינסופיים. אולי היא כבר איבדה כל כך הרבה שהיא מרגישה שבנקודה הזאת לאיום עליה כבר אין כוח. והיא מחליטה בכל הכוח, להילחם, על הצדק שלה ועל הביטחון של מי שטרם נפגעה, אבל עלולה להיות הבאה בתור.
שי לי עטרי מנהלת כבר זמן רב מאבק מעורר השראה על הצדק שלה, ועל הביטחון של הנפגעות הפוטנציאליות האחרות.
נפגעות רבות וגם נשים ששפר עליהן מזלן ועוד לא נפגעו התייצבו סביבה בתמיכה רבה. שי לי שמרה על החוקים. על צו איסור פרסום שלא נועד לשמור עליה, ונלחמה על זכותה לומר מי פגע בה. כמה אבסורדי המצב שאנחנו אמורות לשמור על הפוגעים שלנו?
בעבירות של אונס, כשאין ראיות (כי לפעמים קשה מאוד להוכיח פגיעה מינית, בעיקר אם לא נלקחו ראיות פורנזיות מיד אחרי האירוע, מה שלרוב לא קורה כי הנפגעת בכלל עוד לא הצליחה להבין מה עבר עליה), אחד המכשירים היחידים שעומדים לנו הן ריבוי תלונות.
כשיש ריבוי תלונות, המבוי הסתום של מילה נגד מילה מקבל משקל בצד של הנפגעות. העניין הוא שהמכשיר הזה, של ריבוי תלונות, דורש תנאי סף - שנדע אחת על השנייה. שנדע שאנחנו לא לבד.
רוב האנסים, אונסים יותר מפעם אחת. רוב הנאנסות, חוששות לשפיותן, למאגר הכוחות הכלכלים והנפשיים שלהן, שומרות על שתיקה. המכניזם הזה עומד בבסיס של פגיעות מיניות. יש להם אינטרס שאנחנו נשאר שתוקות.
כשהמערכת מוציאה צווי איסור פרסום היא לא מגינה על הנפגעות
הנפגעות כבר לא מתביישות. עשור וקצת אחרי מי טו הן כבר יודעות ששום דבר לא באשמתן. עכשיו המערכת נתפשת באי היכולת שלה לשמור על מי שראויות לשמירה. כשגיליתי שדרור, איש מפלגת העבודה דאז שפגע בי בגיל חמש עשרה, מתמודד על תפקיד בכיר בעירייה, הלכתי להגיש תלונה. היא נסגרה. בגלל התיישנות. שנים תהיתי אם הייתי מפרסמת את שמו האם היו עוד נפגעות. אבל לא היו לי משאבי הנפש להתמודד עם זה.
המצב שבו נפגעת חוששת לחשוף את הפוגע הוא אבסורדי לגמרי. את התלונה על סם האונס הגשתי בעיקר כדי ששמו של הפוגע יהיה מוכר במשטרה במקרה שעוד מישהי תגיש תלונה עליו. גם התיק הזה נסגר בלי סיבה טובה. נדמה לי שהפעם זה היה היעדר ראיות. אבל לא טרחו באמת לחקור, עשו עימות, נתנו לו להטיל ספק במצבי הנפשי וסגרו את התיק. חופשי לאנוס שוב. מאז התלבטתי אם לפרסם את השמות שלהם.
גם כשעשיתי פרק על תלונה בסדרת היוטיוב "ערכת כלים להחלמה מאונס" התלבטתי אם לפרסם את השמות שלהם ובסוף הכנסתי את זה בוויזואלי קצר בלי לומר.
תודה על האומץ וההשראה שי לי ונעמה. אתן הנשים שעושות את החיים שלנו בטוחים יותר. הלוואי והצדק יהיה אתכן. ועם כל אחת מאיתנו שעדיין שותקת
בכל העשור שעבר מאז התלבטתי אם לפרסם את השמות שלהם. הצלחתי לתמוך בכל מי שהתלוננה וחשפה שמות והתעקשה אבל לי עדין לא היה האומץ, הכוח, והחוסן הנדרש כדי לפרסם את השמות שלהם. עד שבאה שי-לי עטרי, ובעקבותיה נעמה שחר האמיצה ונתנו לכולנו השראה.
נועה מימןהלוואי וקמפיין האקרוסטיכון היצירתי יבשר את לידתה של תקופה חדשה, תקופה שבה המערכות מתגייסות להגן על הנפגעות. ימים שבהם נפגעות יכולות להתפנות לרפא את עצמן במקום לשמור על שמם הטוב של הפוגעים. ויתכבדו האנסים שרוצים לשמור בעצמם על שמם הטוב ולא יאנסו.
הלוואי והקמפיין האורגני ומרחיב הלב, יגרום למערכת המשפט והמשטרה להבין שאנחנו לא נשתוק יותר, ולא נסכים יותר למציאות שבה תלונות שלנו נסגרות כי הן לא מעניינות את מערכת המשפט או המשטרה. לא נסכים שהמערכות ימשיכו להגן על האשמים. לא נמשיך לשתוק ולאפשר להם להמשיך ולפגוע בנו.
תודה על האומץ וההשראה שי לי ונעמה. אתן הנשים שעושות את החיים שלנו בטוחים יותר. הלוואי והצדק יהיה אתכן. ועם כל אחת מאיתנו שעדיין שותקת.
הכותבת היא יוצרת סדרת הרשת "ערכת כלים להחלמה מאונס" ומייסדת לימונדה - שבט דיגיטלי לנשים שמתמודדות עם טראומה מפגיעה מינית או אונס
