פרשת הירי בג'נין שבה תועדו לוחמי מג"ב הפועלים תחת צה״ל כשהם יורים בשלושה חשודים כמחבלים הפכה בתוך זמן קצר הרבה מעבר לדיון מבצעי נקודתי. מי שמביט עליה כעל "עוד חקירת לוחמים" מפספס את התמונה הגדולה.
יותר משהאירוע הזה הוא מבחן ללוחמים שפעלו בעומק מחנה פליטים עוין, הוא מבחן הכניסה של הפצ"ר החדש, האלוף איתי אופיר. זו טבילת האש הראשונה שלו, אולי המשמעותית ביותר.
איתי אופיר נכנס לתפקיד ברגע יוצא דופן. ישראל מתמודדת בו זמנית עם טרור בעזה, בערים ובכפרים ביהודה ושומרון, וגם עם זירה בינלאומית שמנתחת כל תיעוד וכל ירייה בזמן אמת. בתוך המרחב הזה, שבו מבצעיות, תודעה ומשפטיות משתלבים כמעט ללא גבולות, המשמעות של כל צעד משפטי רחבה בהרבה מהתיק שעל השולחן.
כדי להבין את עומק המבחן של הפצ"ר החדש, צריך לחזור לשתי פרשות שטלטלו את השיח הציבורי בצה"ל: פרשת אלאור אזריה ופרשת לוחמי שדה תימן. שתיהן יצרו ויכוח עמוק על גבולות הכוח, על שיקול הדעת של חיילים בשטח, ועל תפקידו של הפצ"ר בצומת שבין מוסר הלחימה לבין המציאות המבצעית. בעוד פרשת אזריה סימנה גישה משפטית נוקשה יותר, פרשת שדה תימן חשפה את המרחק שבין הציבור המחבק את את הלוחמים לבין הדרך שבה המערכת המשפטית מפרשת את פעולתם.
כעת מגיעה פרשת ג'נין, והיא נמצאת בדיוק באמצע שבין שתי הפרשות הללו. מצד אחד תיעוד חזותי שמעלה שאלות. מצד שני זירת לחימה מורכבת, מלאה.
לא עוד בט"ש
בתוך כל זה, הפצ"ר החדש צריך לקחת בחשבון שצה"ל פועל כיום בזירות מורכבות במיוחד, שבהן לוחמים מתמודדים עם עומסים מבצעיים, תקשורתיים ומשפטיים בעת ובעונה אחת. זה לא עוד בט"ש זו מלחמה בעצימות נמוכה. במציאות כזו, חיוני לייצר תחושת בהירות וגיבוי. לא במקום ביקורת, אלא כדי למנוע מצב שבו לוחמים יפעלו מתוך חשש או אי ודאות. האיזון בין הדין לבין הצורך במבצעיות נחושה הוא עדין, והשפעתו על החלטות בשטח ממשית. בג'נין כמו בזירות דומות, ההכרעות אינן תיאורטיות. הן מתקבלות תחת לחץ ותוך שניות.
מאיר סויסהפרשת ג'נין יכולה להפוך לעוד תיק משפטי. אבל היא יכולה גם להפוך לפרשה שתגדיר את איתי אופיר ואת האופן שבו יוביל את הפרקליטות הצבאית בשנים הקרובות. בין אלאור אזריה לשדה תימן הוא זה שיידרש לצייר את הקו הבא.
זו לא רק פרשת ג'נין. זו גם יכולה להיות פרשת הפצ"ר.
מאיר סויסה הוא פרסומאי ואסטרטג פוליטי
