הכותרת מהיום הזה איננה אף מילה שבאה מפיו של מנהיג, אפילו האיש החזק בעולם, בנאום יוצא דופן בכנסת. הכותרת באה מהמילים הספורות והבוכיות, החוזרות ונשנות, של עינב צנגאוקר לבנה מתן: "חיים שלי אתה. חיים שלי. אלוף, גיבור. כפרה עליך אני". מקובל לומר שזו תמונת ניצחון, והיום קיבלנו 20 כאלה. אך המילה "ניצחון" איננה מדויקת. זו תמונת החלמה, או ראשיתה של החלמה, לאומה שלמה. הרעד הזה שעבר בישראלים, מסרטון אחד למשנהו, הוא הרעד של סיום. סיומה של תקופה. לא סיום מלא; גופות החללים עודן בעזה ומשפחותיהן חוו היום יום קשה. וגם לא סיום "מוחלט", גם כי חמאס עודנו ברצועה, הוא חמוש, והעתיד מעורפל. אך בין האחים גלי וזיו ברמן עם תלבושת מכבי תל-אביב; איתן מור מחובק עם הוריו ומספר שהשוויץ ברצועת עזה בחינוך שקיבל מהם; אלון אהל במסוק, עם המילים של שלום חנוך: "מעין כוחי, צחוק ובכי, קץ ייסורי" - סך התקווה גבר היום על חשבון הייאוש.
והיה עוד רגע: כאשר התברר כי הנשיא האמריקני, בטכניקת המו"מ הדרמטית שמאפיינת אותו, הצליח לסדר, ככה על הדרך ומהרכב הנשיאותי בדרך לירושלים, שראש הממשלה נתניהו ישוחח עם נשיא מצרים אחרי שנתיים (!) שהשניים לא דיברו. הנשיא המצרי הזמין את נתניהו לוועידה במצרים, בנוכחות העולם הערבי והמוסלמי, יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן, שלא לדבר על מנהיגים אירופיים ואחרים שמגיעים מרחבי העולם. לא חלף אלא זמן קצר, ובערוץ הבית של נתניהו החלו לדבר נגד השתתפותו בוועידה. במקרים כאלה, לא ברור האם אנשי התעמולה מעבירים מסר מראש הממשלה, או מעבירים מסר אל ראש הממשלה. תוך זמן קצר הודיעה לשכת ראש הממשלה שבשל כניסת החג נתניהו לא ישתתף. במפלגות החרדיות מיהרו להבהיר שלא איימו בתמיכה בהקדמת הבחירות (יהיה מדויק יותר לכתוב: לא הספיקו לאיים). בתבונתו, הנשיא השיג את הסכמת המדינות הערביות להשתתף ורק אז הציע לנתניהו להשתתף – וזו הברקה. אך ארדואן, דיווח דני זקן, סירב לנחות בשארם א-שייח ואיים להסב את מטוסו לאחור אם נתניהו יגיע. נוצרה מבוכה כללית. במקביל, בישראל העריכו שראש הממשלה חשש מלחיצת יד כפויה עם אבו-מאזן. ועידת השלום האזורית תחכה ליום, או עידן אחר.
הקינוח היה נאום הנשיא האמריקני בכנסת. זה היה וינטג' טראמפ. כאשר הוא מדבר בפני קהל אוהד, טראמפ נדיב במחמאות ובכותרות. ולבד מעצרת של MAGA, אין ולא יהיה לנשיא קהל אוהד יותר מכנסת ישראל – בקואליציה ובאופוזיציה. יש לישראלים הרבה מה ללמוד מנכונותו של נשיא ארה"ב לתת כל כך הרבה קרדיט נדיב לאחרים; הוא הקדיש לכך חלק נרחב מנאומו; ההגדרה שלו לסטיב ויטקוף כ"קיסינג'ר שלא מדליף" תיכנס לעולם הציטטות, כמו גם הסיפורים שלו על ראש המטות המשולבים, הגנרל קיין, הדיון על כמה כסף יש למרים אדלסון בבנק או ההתרשמות האישית החיובית שלו מיו"ר האופוזיציה לפיד.
למי אכפת מסיגרים ושמפניות, אמר הנשיא האמריקני. הפנייה הישירה שלו לנשיא הרצוג, מעל הדוכן, הייתה רגע דרמטי. לפי פניו הקורנות של נתניהו, זה היה הרגע המאושר ביותר של נתניהו במהלך המלחמה כולה. אולי זה היה הניצחון המוחלט שאליו כיוון
פוליטית, אין ספק שקריאתו הפומבית לחנינה לנתניהו הייתה הכותרת החשובה ביותר. למי אכפת מסיגרים ושמפניות, אמר הנשיא האמריקני. הפנייה הישירה שלו לנשיא הרצוג, מעל הדוכן, הייתה רגע דרמטי. לפי פניו הקורנות של נתניהו, זה היה הרגע המאושר ביותר של נתניהו במהלך המלחמה כולה. אולי זה היה הניצחון המוחלט שאליו כיוון. יחד עם שאר המחמאות בנאום לנתניהו – "אתה אדם פופולרי מאוד כי אתה יודע איך לנצח"– יש פה מספיק לקמפיין הבחירות הבא. מי שחשב שיש פה איזו תכנית סודית של ממשל טראמפ לנסות להתנקם בנתניהו ביום שאחרי, התבדה.
מהותית, הנאום של טראמפ הכיל כמה מסרים חשובים. תמיכה חד-משמעית בישראל, ולצדה מסר בהיר וחד שהמלחמה ברצועת עזה הסתיימה. שכעת ישראל צריכה להשקיע את האנרגיה שלה בפיתוח ובשלום: "ישראל השיגה את כל מה שהיא יכולה דרך כוח צבאי. עכשיו זה הזמן לתרגם את ההישגים הללו נגד טרוריסטים בשדה הקרב לפרס האולטימטיבי של שלום ושגשוג בכל המזרח-התיכון". הוא דיבר למעשה על מעמדה של ישראל בעולם, ואמר שזה "נהיה רע", ושנתניהו הבין "שזהו הזמן".
עזה תפורז וחמאס יפורק מנשקו, אמר הנשיא האמריקני ולא פירט כיצד, אך היה מאוד ברור ברצונו להרחיב את הסכמי אברהם. הקריאה שלו לאיראן להגיע להסכם נעשתה גם כחלק מהטקסט הכתוב, וגם כאשר סטה ממנו והחל מדבר באופן חופשי. הנשיא האמריקני לא הזכיר מדינה פלסטינית, אך הדגיש את תרומת המדינות הערביות להשגת ההסכם, והמחיש את עוצמתן הכלכלית. זו הייתה נקודה שהתעכב עליה, על העושר של חלק ממדינות ערב (הוא מדבר על מדינות המפרץ וסעודיה), על זעירותה של ישראל, על יכולותיה הכלכליות והצבאיות והצורך בשיתוף פעולה אזורי. הנאום לא איים בשום שלב בפעולה צבאית, או בגיבוי לפעולה צבאית – לא בעזה ובוודאי שלא באיראן. טראמפ ביקש ובעצם דרש מישראל להפוך דף, לעבור הלאה. הוא אמר לנתניהו, כ"ץ ומערכת הביטחון: תתחילו להתרגל להשיג יעדים אסטרטגיים בלי שימוש בכוח צבאי. ביחס לעזה, מדובר יהיה באתגר קשה ביותר כי הדרג המדיני בישראל הזניח את "היום שאחרי" במשך שנתיים. כרגע, חמאס שולט בעזה ומחסל את מתנגדיו.
לא היה הוד ולא היה הדר בדרך בה הכנסת ארגנה את האירוע, בלשון המעטה - אך ביום כזה, גם השלולית הדלוחה של הפוליטיקה הישראלית לא תוכל להעכיר את השמחה
לא היה הוד ולא היה הדר בדרך בה הכנסת ארגנה את האירוע, בלשון המעטה – ולא רק בגלל ההזמנות השערורייתיות לחברי מרכז ליציע האורחים, או אי ההזמנה של היועצת המשפטית לממשלה ונשיא ביהמ"ש העליון. אך ביום כזה, גם השלולית הדלוחה של הפוליטיקה הישראלית לא תוכל להעכיר את השמחה. השמחה כולה שייכת לחטופים ששבו ארצה אחרי סבל שאי אפשר לדמיין, למשפחותיהם שלא איבדו תקווה. ולצד השמחה הזו מצטופף עצב עמוק על מי שחירפו נפשם בכוונה טהורה כדי שנגיע לרגע הזה; העצב הזה יישאר נוכח בחיינו לזמן רב. לא רק השמחה וההחלמה תאפיין את חיינו אחרי המלחמה, אלא גם העצב והצורך המתפרץ בשינוי. "שנהיה ראויים" הוא ביטוי שהפך לקלישאה, אבל אין נכון ממנו.
