בשנת 1963 נכנסה עיתונאית צעירה למועדון פלייבוי בניו יורק כשהיא מחופשת ל"שפנפנה". היא לבשה את התלבושת הצמודה, האוזניים, הזנב ונעלי העקב, ועבדה שם במשך כמה שבועות כדי להבין מה באמת קורה לנשים מאחורי הפנטזיה הגברית הנוצצת.
גלוריה סטיינם
(צילום: AP)
מה שגילתה היה הרבה פחות זוהר: תנאי עבודה קשים, שכר בעייתי, פיקוח על הגוף ועל המראה, ובעיקר מערכת שבה נשים נדרשו להפוך את עצמן למוצר - ולחייך תוך כדי.
סטיינם, שמתה לפני מספר ימים בגיל 92 בביתה בניו יורק, הייתה במשך יותר מחצי מאה אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הפמיניזם האמריקאי. לא מפני שהמציאה אותו, ולא מפני שפעלה לבדה. להפך. אחד הדברים החשובים במורשת שלה הוא ההבנה ששינוי חברתי אף פעם אינו סיפור של אישה אחת.
היא למדה את זה מוקדם. סטיינם גדלה לצד אם שסבלה מבעיות נפשיות קשות, ונאלצה לשאת בגיל צעיר אחריות שלא אמורה להיות מוטלת על ילדה. לאחר הקולג׳ נסעה להודו, שם נחשפה לפעילות קהילתית ולהתארגנות מן השטח, בהתאם למורשתו של גנדי. הרבה לפני שהפכה לאייקון, היא הבינה ששינוי מתחיל כשאנשים יושבים יחד ומספרים מה באמת קורה להם.
ב-1969 הגיע ה"קליק"
בשנת 1969 סטיינם השתתפה בערב שבו נשים סיפרו בפומבי על הפלות שעברו, בתקופה שבה הפלה עדיין הייתה בלתי חוקית בניו יורק. היא עצמה עברה הפלה חשאית בגיל 22, אבל רק כשהקשיבה לנשים אחרות מספרות את סיפוריהן, הבינה שהחוויה שנתפסה כאישית, מביכה ואפילו ככישלון פרטי, היא למעשה חלק ממערכת של חוקים, כוח וציפיות חברתיות.
"רגע הקליק" הפך לאחד הרעיונות החשובים ביותר של הפמיניזם. זה הרגע שבו אישה מבינה שמה שנדמה לה במשך שנים כבעיה שלה בלבד הוא אולי חלק ממשהו גדול יותר. שהשכר הנמוך יותר, ההטרדה, הפחד ברחוב, האלימות בבית, ההדרה מחדר הישיבות או ההחלטה שמישהו אחר מקבל על הגוף שלה אינם אוסף מקרי של חוויות פרטיות.
יש לזה מבנה. יש לזה הקשר. ויש לזה שם.
ב-1971 הייתה סטיינם בין מייסדות השדולה הפוליטית הלאומית לנשים. הרעיון היה פשוט ורדיקלי: נשים לא צריכות רק להפגין מחוץ לחדר שבו מתקבלות ההחלטות. הן צריכות לשבת בתוכו.
בערך באותה תקופה הייתה גם בין מקימות מגזין Ms.. אפילו השם היה הצהרה: אישה אינה צריכה להיות מוגדרת לפי השאלה אם היא נשואה. מעל דפי המגזין הפכו אלימות במשפחה, הטרדה מינית, אונס, הפלות וייצוג פוליטי מנושאים שנשמרו בחדרים סגורים לנושאים ציבוריים ופוליטיים.
וזו אולי המורשת הגדולה ביותר של סטיינם: לקחת את מה שקורה בחדרים הסגורים ולהוציא אותו לכיכר העיר.
הרבה השתנה מאז. ולא מספיק השתנה.
הליכה אחורה
במובנים מסוימים אנחנו אפילו הולכות אחורה. יותר מחמישים שנה אחרי שסטיינם ונשים אחרות נאבקו על הזכות של אישה לקבל החלטות על גופה, בית המשפט העליון בארצות הברית ביטל את ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, ובמדינות רבות הוטלו מאז מגבלות ואיסורים מחמירים. מאבק שנדמה היה לדור שלם ככזה שכבר הוכרע חזר להיות מאבק על זכות בסיסית. אולי זו אחת התזכורות הכואבות ביותר במותה של סטיינם: זכויות נשים אינן מתקדמות בקו ישר. מה שהושג במאבק יכול גם להילקח בחזרה.
בדצמבר 2023, כשהובלנו מכתב בינלאומי של מנהיגות זכויות נשים שקרא לעולם הפמיניסטי להשמיע קול ברור מול העדויות על אונס ואלימות מינית ב-7 באוקטובר - לגנות אונס כנשק מלחמה, לדרוש חקירה ואחריות ולקרוא לשחרור החטופים - גלוריה סטיינם הייתה הראשונה לחתום.
איילת רזין בית אורזה רגע שלא אשכח.
דווקא כשחלקים מהתנועה הפמיניסטית בעולם התקשו לומר את המובן מאליו, היא לא היססה. מי שהקדישה את חייה לטענה שהאישי הוא פוליטי הבינה גם אז שהכאב של נשים ישראליות אינו יכול להפוך לשקוף רק מפני שההקשר הפוליטי מורכב.
החתימה שלה הייתה עבורי הרבה יותר משם מפורסם בראש רשימה. היא הייתה תזכורת למה שפמיניזם אמור להיות: אוניברסלי, אמיץ ובלתי מתפשר מול אלימות נגד נשים, באשר הן.
עבורי, זה היה רגע "קליק" שגלוריה סטיינם הותירה לי: להבין שגם אחרי חמישים שנות מאבק, לפעמים עדיין צריך להתעקש על הדבר הבסיסי ביותר - לראות אישה, להאמין לה, ולעמוד לצידה. הספר האחרון שלה, An Unexpected Life, אמור להתפרסם ב-22 בספטמבר.
הכותבת היא עו"ד, מומחית בקידום שוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
