נתחיל בסוף, ואולי בהתחלה: זה הסכם רע למדינת ישראל, לעם ישראל. אלא שזהו ההסכם הרע במיעוטו שכל מדינה וכל עם, בוודאי עם ישראל, חייבים היו להגיע אליו כדי להציל את מי שעוד נותר להציל. יש בו אלמנטים בעיתיים מכאן ועד חאן יונס וחזרה: לא ברור בוודאות כמה מבין 33 המשוחררים כבר בשלב הראשון עדיין בחיים, לא ברור כלל מתי ואיך ישוחררו אלה שמתוכננים להשתחרר בשלב השני (שתלוי גם ברצון הטוב של שני הצדדים לסיים את המלחמה). מאות אסירי חמאס, כאלה עם דם על הידיים, ישוחררו לעזה ויהפכו לעמוד השדרה של חמאס החדש, המתחדש, זה שישקם את כוחו ובמהירות.
עזה חוותה את הנכבה הגדולה ביותר שידע העם הפלסטיני מאז 1948, וכל מי שביקר ברצועה בשנה ושלושת החודשים האחרונים יודע זאת, בוודאי מי שמתגורר שם. ועדיין, חמאס מצליח לפגוע בחיילי צה"ל, להלחם בהם, לשגר מדי פעם בפעם רקטה בודדת
לכן, בסופו של דבר לאחר יותר מ-15 חודשים של לחימה, זהו הסכם שמותיר את חמאס עומד על רגליו בעזה. נכון - הוא חבול, פצוע, שרוט. היכולות הצבאיות והאזרחיות שלו נפגעו באורח קשה, עשרות אלפי עזתים נהרגו, וגם בקרב הפלסטינים מבינים שהבטחות חמאס על "ניצחון מן האל" (אצלנו פשוט קוראים לזה "ניצחון מוחלט") היו ריקות מתוכן. עזה חוותה את הנכבה הגדולה ביותר שידע העם הפלסטיני מאז 1948, וכל מי שביקר ברצועה בשנה ושלושת החודשים האחרונים יודע זאת, בוודאי מי שמתגורר שם. ועדיין, חמאס מצליח לפגוע בחיילי צה"ל, להלחם בהם, לשגר מדי פעם בפעם רקטה בודדת. ומנהיגו החדש, מוחמד סינוואר, משקם ברגעים אלה ממש את היכולות הצבאיות של הארגון. הוא הולך להיות "יחיא סינוואר" לעניים, או הגיבור של אותם אלה שעדיין מעריצים את חמאס, בתור זה ששרד את המלחמה ולקח את קבלת ההחלטות בעזה לידיו.
מערך המנהור של הארגון נפגע קשות, אך כפי שלימדה אותנו הלחימה בשבועות האחרונים בבית חאנון - שגבתה מחיר יקר כל כך - המערך הזה עדיין פועל בחלקו, ואפילו חלקו הגדול. גם יכולות הניהול והשליטה האזרחיות של חמאס שרדו, למרבה התדהמה. באזורים שצה"ל אינו נלחם בהם -ואלה אזורים נרחבים - חמאס מפגין משילות ופועל ביד נחושה נגד כל אלה שמנסים להתנגד לארגון, גובה מסים מתושבים ואפילו מוכר להם במחיר מופקע סיוע הומניטרי שישראל מאפשרת להכניס. זה אינו סוד שמדינת ישראל שוב מאפשרת לחמאס להתחזק, ובמו ידיה מסייעת לו בכך.
וכאן אנו מגיעים לפאול הגדול שעשתה ממשלת ישראל ב-15 החודשים האחרונים, מלבד נושא החטופים. ממשלת נתניהו לא רצתה לייצר אלטרנטיבה שלטונית לחמאס. כל הצעה שהועלתה בפניה לא נבדקה כלל ולא נלקחה בחשבון, כי כל ההצעות הסבירות כללו את הכנסת הרשות הפלסטינית בתצורה כזו או אחרת. יהיה מי שיאמר שהרשות הפלסטינית חלשה מדי ויש בה אלמנטים שפועלים עם ארגוני הטרור. ואכן, אפילו ניסיונותיה להסתער על מחנה הפליטים של ג'נין מקרטעים. אלא שעצם זה שהרשות ומנגנוניה מסתערים בכלל על ג'נין באמצע מלחמה עם חמאס, מעידים על משהו - על מוטיבציה. והחלופה לכך בעזה – הישרדות שלטון חמאס, שזה מה שקורה בפועל - גרועה הרבה יותר.
ישנה סיבה מוצקה לכך שבנימין נתניהו וממשלת הימין מלא מלא, כמו אלה שלפניה מאז 2009, לא פעלה לפירוק הרשות הפלסטינית והמשיכה לשמור על תיאום ביטחוני מולה. זו אינה הרשות הפלסטינית של יאסר ערפאת, וכל בר דעת מבין זאת. היא אמנם רשות חלשה, לעיתים מושחתת ולעיתים אפילו משלמת משכורות של אסירים/מחבלים, אך יש בה גורמים שנלחמים בטרור פלסטיני - וממשלת ישראל של נתניהו רוצה שתמשיך בכך. מדוע? כי החלופה לכך היא כיבוש צבאי מלא של הגדה או השתלטות של גורמים קיצוניים יותר כמו חמאס.
ההתעקשות של ממשלת נתניהו לא לייצר חלופה לחמאס עשתה שירות נפלא לארגון, וכנראה תביא את חיילי צה"ל שוב לעזה, ולא בטווח הזמן הרחוק
ואלה, אחת לאחת, החלופות של ישראל בעזה - אלא שבעזה מדינת ישראל בחרה בחמאס לפני הרבה שנים, וממשיכה לעשות זאת למרבה התדהמה גם לאחר 7 באוקטובר. האיום הגדול ביותר על שלטון חמאס ברצועה, וגם מוחמד סינוואר יודע זאת, הוא כניסה של שלטון חדש, מגובה בתמיכה של מצרים, סעודיה, האמירויות, ארה"ב ואפילו ישראל. חמאס מושקע כולו בלייצר ייאוש בקרב העזתים, והוא הצליח בכך בברכת ממשלת ישראל. ההתעקשות של ממשלת נתניהו לא לייצר חלופה לחמאס עשתה שירות נפלא לארגון, וכנראה תביא את חיילי צה"ל שוב לעזה, ולא בטווח הזמן הרחוק. כך למעשה ממשלת ישראל, כפי שסייעה במו ידיה ל-7 באוקטובר, מסייעת כעת לחמאס לצאת מהמלחמה הנוראה הזו על רגליו, ואפילו ליהנות משחרור מסיבי של אסירים. בעולם הערבי יהיה מי שיתאר זאת כניצחון.
ולאחר כל מה שנאמר פה, בנקודת הזמן הנוכחית, אין ברירה אחרת ולא תהיה. יש לבצע את העסקה הזו, שאליה הגיעו הצדדים כנראה רק בזכות גורם אחד - הנשיא האמריקאי הנכנס דונלד טראמפ. הוא היחיד שאילץ את נתניהו להסכים שוב לדברים שכבר הסכים להם במאי ואז חזר בו, משיקולי הישרדות פוליטיים. נתניהו, שהתעקש לדחות הצעות דומות מאז, נכנע לאיש היחיד שהוא מפחד ממנו בפוליטיקה העולמית. טראמפ, מצדו, מבין שהסיפור הגדול יותר במזרח-התיכון הוא איראן וסעודיה - ולשם כך צריך לסיים את האירוע בעזה בהקדם.
