במוצאי שבת, בתוכנית "מוריה וברקו" בחדשות 13, דיווח שליח הערוץ בארצות הברית, סולימאן מסוודה, על בחירתו של ד"ר עבדול אל-סייד לסנאט האמריקני. אייל ברקוביץ' לא התעניין בעמדותיו של הסנאטור הנבחר או בהשלכות על ישראל. הוא התעניין בתואר. "גם לאחמד טיבי אומרים שהוא דוקטור. כל אחד דוקטור. שיביא ת'תעודה", אמר. השליח ניסה להבהיר שטיבי אכן רופא, ובאולפן צחקו.
אייל ברקוביץ'
(צילום: משה נחומוביץ)
אז הנה התעודות. עבדול אל-סייד הוא רופא, בוגר אוניברסיטת קולומביה ובעל דוקטורט מאוקספורד, שעמד בראש מחלקת הבריאות של דטרויט. אחמד טיבי הוא רופא, בוגר מצטיין של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית. כן, אותה אוניברסיטה עברית. מותר להתווכח עם עמדותיהם של שניהם. אבל מי שמפקפק בתואר של רופא רק משום ששמו ערבי אינו מבקר עמדה. הוא חושף הנחת יסוד: ערבי עם דוקטורט הוא כנראה מתחזה.
מי בדק את התעודה של ברקו?
הבעיה אינה רק ברקוביץ'. הוא היה כדורגלן מצוין, ואין בכך שום פסול. אבל אין לו הכשרה בעיתונאות, ואיש לא דרש ממנו אותה. מי שהעמיד כדורגלן לשעבר בתפקיד מגיש ראשי בערוץ חדשות מרכזי קבע עמדה: ידע, השכלה ותעודות אינם תנאי. רייטינג הוא התנאי. וכשהמערכת עצמה מזלזלת בתעודות, אין להתפלא שהמגיש שלה מזלזל בתעודות של אחרים.
שיעור קצר בדוקטורט
אז הרשה לי, ברקו, כסטודנט לדוקטורט, ללמד אותך מה ההבדל בין מי שכותב דוקטורט לבין מגיש. כשהתחלתי לחקור את אי־השוויון ואת האפליה המבנית בישראל, הכרתי אותם מהחיים עצמם. אבל באקדמיה, "אני יודע" אינו מספיק. נדרשתי לגבות כל טענה במחקרים, כל מספר במקור, וכל מסקנה עמדה מול שופטים שחיפשו בה חור. זה ההבדל: מי שכותב דוקטורט נדרש להוכיח כל מילה. מגיש כמוך יכול לפקפק בתעודה של רופא מול המצלמה, בלי לבדוק דבר ובלי לשלם על כך מחיר. ברקוביץ' צחק על התעודה. אנחנו גדלנו עליה.
בחברה הערבית, השכלה היא אסטרטגיית הישרדות. כשהקרקע מצומצמת, כשהתכנון חסום וכשדלתות שוק העבודה נפתחות לאט, התעודה היא הנכס היחיד שאי אפשר להפקיע. לכן רבע מהרופאים בישראל הם ערבים, וכמעט מחצית מהרוקחים. הם לא הגיעו לשם בזכות קשרים או רייטינג, אלא בזכות לילות של לימוד. כשמגיש צוחק על "עוד ערבי דוקטור", הוא צוחק על הדרך שבה חברה שלמה מצאה להתקדם בתוך מערכת שמערימה עליה קשיים.
בחברה הערבית, השכלה היא אסטרטגיית הישרדות. כשהקרקע מצומצמת, כשהתכנון חסום וכשדלתות שוק העבודה נפתחות לאט, התעודה היא הנכס היחיד שאי אפשר להפקיע. לכן רבע מהרופאים בישראל הם ערבים, וכמעט מחצית מהרוקחים
וזו אינה מעידה ראשונה. ב-2018 כינה ברקוביץ' את חברי הכנסת הערבים "מחבלים שיושבים לנו בכנסת", התנצל, וקיבל במה חדשה.
תחרות על ההסתה
בשבועות האחרונים התקשורת הישראלית נראית כמו תחרות: מי יסית יותר. מגישה בשידור הציבורי תיארה נשים בדואיות כ"קשישות בנות 26". בנו של ראש הממשלה הכריז על חמישית מאזרחי המדינה כ"סכנה הגדולה ביותר". ועכשיו, בערוץ שמתהדר במקצועיות, מגיש דורש מרופא להציג תעודה. ערוצים שבעבר התחרו על סקופים מתחרים היום על קליפים, ומה שמבטיח קליפ ויראלי הוא לרוב השפלה של מישהו, ולעיתים קרובות מדי, של ערבי. ההסתה כבר אינה תקלה. היא פורמט. היא מייצרת סערה, הסערה מייצרת צפייה, והצפייה מייצרת חוזה חדש.
הגיע הזמן לסגור את הבמה
פורמט כזה זקוק לשני דברים: במה ואורחים. איננו יכולים לפטר מגישים, אבל אנחנו יכולים להפסיק לשמש תפאורה. פוליטיקאים, אנשי ציבור ואנשי מקצוע ערבים צריכים לשאול את עצמם לפני כל הזמנה לאולפן כזה: האם אני מוזמן לדיון, או לשמש מטרה? ומפרסמים צריכים לשאול אם הם רוצים שהמותג שלהם ישודר לצד לעג גזעני.
סאיד עיסאביום ראשון השעתה רשת 13 את ברקוביץ' מהשידור, וקבעה ש"חופש הביטוי אינו הכשר לאמירות גזעניות". זו החלטה נכונה, ויש לברך עליה. אבל השעיה היא תגובה לסערה, לא תיקון של השיטה. את התסריט הזה כבר ראינו ב-2018. השאלה אינה אם ברקוביץ' ישוב לשידור, אלא אם ערוצי החדשות יפסיקו לבנות פורמטים שבהם בדיחה על "הערבי עם הדוקטורט" נחשבת לתוכן.
בסופו של דבר, השאלה אינה אם טיבי הוא דוקטור. השאלה היא אם התקשורת הישראלית עדיין יודעת להבחין בין ביקורת ללעג, ובין חופש ביטוי לבין הפקרות. עד שתדע, אנחנו נמשיך ללמוד, לרפא ולכתוב. ואת התעודות שלנו, ברקו, אנחנו לא צריכים להראות לך.
הכותב הוא פרשן פוליטי וסטודנט לדוקטורט במנהל עסקים, החוקר חוסן ארגוני של עסקים ערביים תחת אפליה מבנית
