גם אחרי פגישת העדכון בין בנימין נתניהו לגדי איזנקוט, במודיעין בישראל ובסוכנויות המודיעין האמריקניות השונות אין מידע על נשק או אמצעי אחר שבידי איראן המהווה איום קיומי על ישראל. גם אין מידע על פיתוח מעשי וייצור של נשק או אמצעים כאלה. בעבר, גורמים איראניים התבטאו על כך שהם מעוניינים לפרוש מהאמנה נגד הפצת נשק גרעיני (NPT) ולשנות את הדוקטרינה לפיתוח הפצצה. ככל הידוע, המנהיג העליון, מוג'תבא חמינאי, מחסידי האסטרטגיה הזו, כבר החליט עקרונית לקדם אותה, אבל בפועל כמעט שלא נעשה דבר.
טראמפ: פעולה צבאית באיראן לא נראית מאוד הכרחית כרגע
(מתוך חשבון ה-X של הבית הלבן)

כמו כן, יש מידע שאיראן חזרה לפתח ולייצר טילים בליסטיים בקצב של כמה עשרות בחודש (כנראה שפחות מ-50), וכי היא עושה מאמץ להכשיר מחדש לשימוש ו"להקשיח" (באמצעות יציקת שכבות בטון מזוין) מתקני גרעין וייצור טילים וכטב"מים שהוצאו מכלל פעולה במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי". כמו כן, בכירים בממסד האיראני מוטרדים מאוד וחוששים לשרידותם בגלל המצור הימי האפקטיבי האמריקני על נמליהם, והשיט המתנהל על אפם ועל חמתם במצר הורמוז בחסות הצי האמריקני.
כתוצאה מכך, חלה הסלמה באיומים שהם מפיצים באמצעות התקשורת האיראנית והעולמית. בתקשורת אצלנו מרבים לדבר על מיסקלקולציה (חישוב מוטעה) איראנית שתוביל למתקפה עלינו ועל אחרים באזור. אבל הסכנה האמיתית כרגע היא דווקא מ"קלקולציה" איראנית בנוסח תמות נפשי עם פלישתים. מיום ליום גוברת האפשרות שבטהרן יעברו מאיומים למעשים וינסו לשבור את המצור ואת הקיפאון במו"מ באמצעות מתקפה על ארה"ב, על בעלות בריתה במזרח התיכון וכנראה גם מחוצה לו, למשל באמצעות פיגועים בבסיסים אמריקניים באירופה. על פי מה שהתפרסם בבריטניה ובצרפת, הם כבר מנסים בעצם הימים האלה.
נושאת המטוסים תאודור רוזוולט בדרום קוריאה
נושאת המטוסים תאודור רוזוולט בדרום קוריאה
נושאת המטוסים רוזוולט. בעוד ימים אחדים צה"ל וסנטקום יהיו מוכנים לגמרי
( צילום: Song Kyung-Seok/Pool via REUTERS)
מכאן, שמה שקורה באיראן כעת מחייב את קהילת המודיעין ואת צה"ל לקיים מעקב הדוק אחרי הנעשה שם, מחייב אותם למוכנות להפתעות - וגם לזהירות שלא לעורר את האייתולות לפעולה לפני שהמערכת הפוליטית בישראל התייצבה ומסוגלת לקבל החלטות מושכלות וענייניות. צה"ל וסנטקום - פיקוד המרכז האמריקני - יהיו מוכנים לגמרי בעוד ימים אחדים, כשנושאת המטוסים השלישית "רוזוולט" וספינות כוח התקיפה שלה יגיעו לאזור.

חרדת נטישה

אבל בישראל, בדרג המדיני והצבאי ובקהיליית המודיעין מודאגים בעיקר מהמגמות המסתמנות בימים האחרונים בוושינגטון. או ליתר דיוק מהכוונה של הנשיא טראמפ, סגנו ומרבית בכירי ממשלו לחתור לסגירה - בלי עימות צבאי נוסף - של האירוע האיראני. יש בישראל ובארה"ב מי שמדברים באירוניה על "חרדת נטישה ישראלית". אבל בחינה של הצהרות טראמפ ואנשיו בשבוע האחרון מראה שמנקודת ראות ישראלית, החרדה הזו היא ממשית ומוצדקת. הסיבה לה היא התלות שפיתחנו בשיתוף הפעולה ההדוק עם ארה"ב בכל מה שנוגע לאיראן.
מטוסי תדלוק אמריקנים בנתב"ג
מטוסי תדלוק אמריקנים בנתב"ג
ה"מאפשרים" האמריקנים בנתב"ג. בעזרתם נשלחו רכבות של מטוסים במטס אחד לאיראן
(צילום: REUTERS/ Dedi Hayun)
יש סוגי פעילות שייחודיים רק לחיל האוויר הישראלי, אבל צריך להודות שבלי מה שמכנים בצה"ל "המאפשרים" האמריקנים - למשל מטוסי התדלוק האמריקניים הרבים שאפשרו לחיל האוויר לשלוח "רכבות" של עשרות מטוסים במטס אחד להפציץ באיראן, או מטוסי הקרב שהמריאו מבסיסים במדינות באזור והפילו מאות כטב"מים וטילי שיוט שהיו בדרכם מאיראן לעורף הישראלי, לא היינו מגיעים למה שהושג במבצעי "עם כלביא" ובעיקר ב"שאגת הארי".
כתוצאה מההצלחה המרשימה של שיתוף הפעולה הזה, נחשפו מגבלות כוחם של צה"ל והמוסד בבואם לפעול עצמאית באיראן. בגדול, נוכחנו כבר ב"עם כלביא" וגם לפניו שהמוסד וצה"ל יכולים להוציא בהצלחה לפועל "מבצעי בוטיק" מרשימים באיראן ללא סיוע אמריקני - כמו למשל "עריפת" ההנהגה האיראנית והרס של חלק מתשתית הפיתוח והייצור של מתקני הגרעין והטילים. אבל פעולה רחבה ב"היקפים תעשייתיים", שהרסה ושיבשה למשך שנים את מערכי המימון, אספקת חומרי הגלם, ומתקני הפיתוח והייצור הביטחוניים של איראן, נעשתה אפשרית רק כתוצאה משיתוף הפעולה בין ארה"ב לישראל.
המדאיג מכל הוא שישראל תישאר לבדה עם יכולת מוגבלת לפעול עצמאית באיראן – וזה במקרה הטוב; במקרה הרע, טראמפ יכבול את ידיה בהוראה חד משמעית שלא לחדש את המלחמה כדי שארה"ב לא תיגרר
לכן, השבוע גברו מאוד החששות של קברניטי הביטחון בישראל ששיתוף הפעולה "המאפשר" עם האמריקנים יצטמצם מאוד או אפילו יגיע לקיצו. טראמפ כדרכו משמיע הצהרות סותרות, והצהיר ש"המלחמה הסתיימה למעשה", אף שהתפרסמו ידיעות שארה"ב ביקשה מישראל וממדינות האזור האחרות להיות מוכנות מיידית לתקיפה.
אבל באותה הצהרה טראמפ הבהיר שארה"ב לא מתכוונת לוותר על דרישתה שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, ושמצר הורמוז יהיה פתוח לשיט בינלאומי חופשי מהגבלות ומאגרות. לכן, אמר הנשיא, ארה"ב משאירה על כנו את המצור הימי המאוד אפקטיבי על נמלי איראן, ממשיכה ללוות ספינות טעונות נפט וגז דרך המצר - ומגדילה את הכוח הימי (המאסיבי מאוד כבר עכשיו) שצובר סנטקום מול איראן.

הסרת החרב שתהפוך לנטישה

לממסד המדיני-ביטחוני הנוכחי בישראל אין בעיה כל עוד ארה"ב נושאת ונותנת עם איראן כשהיא מניפה מעל ראשה חרב חדה של איום צבאי אימתני שערוך להתממש (יחד עם ישראל) בתוך שעות.
החשש בירושלים הוא מהאפשרות הסבירה שבתוך ימים או שבועות טראמפ וממשלו יחתמו על הסכם עם האיראנים, כזה שיאפשר את פתיחת מצר הורמוז בתוך זמן קצר - ויכלול גם ויתור איראני כלשהו בנושא הגרעין: למשל הסכמה לחידוש הפיקוח של מומחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית על מתקני הגרעין שנפגעו, ועל מאגר האורניום המועשר לרמה גבוהה (שעדיין קבור מתחת להריסות).
בתמורה, תיענה ארה"ב לפחות לחלק מ-7 הדרישות שאיראן מתעקשת עליהן. הן כוללות בין השאר את הסרת המצור הימי מעל נמלי איראן, ביטול חלק מהסנקציות, שחרור חלק ממיליארדי הדולרים של איראן שמוקפאים במערב - והתחייבות, גם בשם ישראל, שלא לחדש את המלחמה.
דונלד טראמפ עם סגן הנשיא ג'יי.די ואנס ומזכיר המדינה מרקו רוביו
דונלד טראמפ עם סגן הנשיא ג'יי.די ואנס ומזכיר המדינה מרקו רוביו
ואנס וטראמפ. "נטישה" אמריקנית תהיה תבוסה תודעתית צורבת שתהפוך את איראן למעצמה הגמונית באזור
(צילום: Jim WATSON / AFP)
איראן כבר קיבלה פעם את "הסוכריות" האלה ב"מזכר ההבנות" בין ארה"ב לאיראן שסגן נשיא ארה"ב תיווך, וטראמפ חתם עליו ביוני השנה. לטוב מזלנו, מפקדי משמרות המהפכה באזור הורמוז הפרו את מזכר ההבנות המחפיר הזה - וסנטקום נאלץ להגיב. כך עלה באש ועשן מזכר ההבנות החלומי הזה מבחינת איראן.
אבל התקדים שיצר קיים ועומד. הסכם רע כזה מנקודת ראות ישראלית לא רק שיעניק לאיראן הטבות שבאמצעותן תוכל לשקם ולפתח לממדים חדשים ומסוכנים את יכולות ההרס שלה ושל שלוחיה, אלא שגם יאפשר לנשיא האמריקני להכריז על ניצחון - ואחר כך להוציא את הכוח האמריקני המאסיבי שכעת ערוך ומוכן לפעול באיראן יחד עם צה"ל. "נטישה" אמריקנית כזו תהווה תבוסה תודעתית צורבת לארה"ב ולישראל, תשחק עד דק את ההרתעה שהשגנו ביחד בדם וביזע במבצעי 2026-2025 ותהפוך את איראן למעצמה הגמונית באזור, שכל המפרציות הערביות יחושו לרצות אותה.
אבל המדאיג מכל הוא שישראל תישאר לבדה עם יכולת מוגבלת לפעול עצמאית באיראן – זה במקרה הטוב; במקרה הרע טראמפ יכבול את ידיה של ישראל בהוראה חד משמעית שלא לחדש את המלחמה כדי שארה"ב לא תיגרר אליה.

ניסיון לא מעודד

באורח אבסורדי, מי שיכול למנוע את התממשות התרחיש הזה, שהוא בבחינת סיוט לישראל, הם האיראנים. זאת, אם יחליטו בטהרן – כפי שהם מאיימים - לפרוץ את החנק הכלכלי ואת המבוי הסתום הדיפלומטי באמצעות מתקפה מקדימה על ארה"ב ובעלות בריתה. המשמעות היא שהיוזמה הצבאית היא כרגע בידי האיראנים.
זה גם הרקע לידיעות ולמידע המתפרסמים על חילוקי דעות בין נתניהו ושר הביטחון כ"ץ לבין הרמטכ"ל זמיר, בדבר פעילות שהאיראנים עלולים לראות בה פרובוקציה. יש הטוענים שנתניהו מעוניין בפעילות מתגרה מול האיראנים, שתתנהל באופן שיביא אותם לפעול - בשעה שכוחות ארה"ב באזור וישראל נמצאים במוכנות ובכוננות שיא באזור. נתניהו ואנשיו מכחישים בתוקף, גם שר הביטחון.
הרמטכ"ל בהערכת מצב תרגילית
הרמטכ"ל בהערכת מצב תרגילית
הרמטכ"ל זמיר. הוא הוכיח שיעשה הכול כדי שהתהליך הדמוקרטי ימוצה בלי הפרעות מתחום הביטחון
(צילום: דובר צה"ל)
איני יודע מספיק כדי לקבוע אם הטענות מוצדקות, אבל ידוע שראש הממשלה נועץ בימים אלה בנושאים הקשורים בביטחון כמעט אך ורק בקבוצה מצומצמת שבה חברים ראשי המוסד והשב"כ, ראש המל"ל, השגריר שלנו בארה"ב ושר הביטחון. כולם מינויים של נתניהו - וכולם מוכרים כ"התקפיים" בדעותיהם ובאופיים. חשוב גם לדעת בהקשר זה, שחילוקי דעות בנושאים כאלה הם לגיטימיים - ועניין של יום ביומו בדיונים בין הדרג הצבאי למדיני.
לכן, מבלי לרדת לחקר מה שקורה ב"קומה המדינית", חשובה הידיעה שהרמטכ"ל זמיר זהיר ומנוסה מאוד, וכי הוא כבר הוכיח שהוא נחוש לעשות כל מה שבתחום אחריותו כדי שהתהליך הדמוקרטי ימוצה בלי הפרעות ושיבושים הנובעים מתחום הביטחון. לכן, סביר שישראל לא תצא בזמן הקרוב ליוזמה התקפית עצמאית באיראן - אלא תסתפק במאמץ השפעה אינטנסיבי על ממשל טראמפ שלא יחתום על מזכר הבנות פייסני כפי שעשה לפני כמה חודשים, אלא ימשיך את הלחץ ויתעקש עד שיושג הסכם שיהיה סביר גם מנקודת ראות ישראלית.
הניסיון שנצבר עד כה עם המשטר הנוכחי אינו מעודד אופטימיות בוושינגטון ובירושלים. לכן סביר מאוד להעריך שהמלחמה עם איראן לא נגמרה; היא רק נדחתה בכמה חודשים, אולי לאביב או לקיץ של 2027, כשהיוזם הפעם יהיה המשטר הנוכחי באיראן שיגיע למסקנה שעליו לתקוף כדי להגן על שרידותו.