כיצד ייתכן שישראל הגדולה, שיכולה להפעיל סוכנים ויכולות באיראן הרחוקה מרחק אלפי קילומטרים, לא הבינה מה קורה כ-100 קילומטרים דרומה לגוש דן. ועוד ברצועה שנשלטה בידי ישראל משך שנים רבות?
זו אחת השאלות הראשונות ששאלתי מקורות שונים אחרי 7 באוקטובר. איך לא היו לכם מאות סוכנים ברצועת עזה שיכולים לשגר הודעה פשוטה, תמימה למראה, כאשר המ"פ של חמאס עוזב את ביתו לפנות בוקר? בהתחשב בעוני הכבד ברצועה, בתיעוב כלפי חמאס במעגלים מסוימים, איך ייתכן שישראל לא החזיקה במספיק סוכנים (אפילו בדרג נמוך למדי) שימסרו התרעה?
2 צפייה בגלריה
הציג את שיקום הסוכנים האנושיים בעזה כעדיפות של שב"כ, אך הבעיה הייתה יסודית יותר. רונן בר
(צילום: יאיר שגיא)
תשובה אחת, שפורסמה כבר, היא ששב"כ החזיק מספר תלת-ספרתי של סוכנים ברצועה. הם היו ברמה נמוכה ובסיסית ביותר, וכמעט איש מהם לא דיווח על שום דבר בעל ערך לקראת 7 באוקטובר. זו, כשלעצמה, תוצאה גרועה מאוד.
הנה תשובה פרובוקטיבית יותר, שלא פורסמה: מאז ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005, שב"כ לא החזיק באף סוכן מהותי, משמעותי, בהנהגת חמאס. הצבאית או המדינית. זו עובדה נוראה, שמסבירה לא מעט מהכישלון.
ישראל נסוגה מרצועת עזה ב-2005, והקשרים בינה ובין מדינת הטרור הזו הלכו והתפוררו. פועלים לא נכנסו לישראל; החיכוך הלך ודעך. ללא חיכוך, קשה לגייס סוכנים. לעזה לא הייתה ממש כלכלה, תיירות או יחסים מדיניים – ערוצי כניסה לכל מדינה, המשמשים ארגוני ביון.
סוכנים מהסוג הזה, של מה שמכונה "מדינת יעד", נפגשים בדרך כלל עם מפעיליהם במדינה שלישית; זה בלתי אפשרי כאשר עזה כה מסוגרת. ארגון הטרור הבין לא מעט על השיטות הישראליות אחרי חשיפת המבצע הכושל של מערך המבצעים המיוחדים בחאן יונס ב-2018, בו נפל סגן-אלוף מחמוד חיר א-דין. ישראל לא הבינה עד כמה הבין, בדיעבד.
אני מנחש כי ברבות השנים חמאס סגר יכולות ישראליות להחדיר סוכנים דרך הגדרות, הים או המעברים. הוא ניהל הוצאות להורג פומביות וביצע טיהורים חוזרים ונשנים. באופן פרדוקסלי ומעניין, דווקא הבידוד של חמאסטן בעזה – הנחיה מדינית והמלצה ביטחונית – גרם לכך שישראל התעוורה, התחרשה ושותקה ביחס לישות הטרור הזו. שפת המודיעין וההשפעה דוכאה לטובת מהלומות, חיסולים והרתעה באמצעות איומים.
יש כאלה שמאשימים כי שני ראשי השב"כ האחרונים, רונן בר ונדב ארגמן, לא התמקדו ביומינט, סוכנים אנושיים, כי הם באו מהיחידות המבצעיות של השירות, יחידות ה"פאודה", כלשון הוליווד; "שב"כ הפך להיות יחידת סמך של מבצעים מיוחדים", מאשימים ותיקי הארגון. הם מתרפקים על העידן שבו העיקר היה יחסי הרכז מטעם שב"כ, מפעיל הסוכנים, והמקור הפלסטיני.
זו האשמה מעניינת; זה נכון ששב"כ דיבר בעשור האחרון הרבה מאוד בשפת החיסולים. בסופו של דבר, הוא ארגון שעוסק בסיכול יומיומי של פיגועים. אך אם מביטים במשאבים שהוקדשו לניסיון לגיוס והפעלת סוכנים בתקופת ארגמן ובר, רואים שאין כל הפחתה או צמצום ביחס ליומינט בעזה. רונן בר הציג את שיקום הסוכנים האנושיים בעזה כעדיפות של הארגון. הבעיה הייתה יסודית יותר: שום דבר ממה שניסו לא ממש הצליח. ומי שמר על השומרים?
ועדות המשנה הסודיות בכנסת, המל"ל, ובעיקר ראש הממשלה (הממונה על שב"כ), היו צריכים לראות את המובן מאליו – שאין סוכנים אנושיים בעלי ערך ברצועה. חלוקת הגזרות המסודרת בין המוסד, השב"כ ויחידה 504 ("עזה שלנו ולבנון שלכם" וכו') נראתה כניהול טוב, נטול מלחמות אגו. במציאות, נוצרה הרמוניה לא פרודוקטיבית, מרדימה - והמסקנות מיושמות בימים אלה.
