רומי אמיר, בת שבע וחצי, שאוטוטו תעלה לכיתה ג', חוששת מיום הלימודים הראשון. מה יקרה אם המורה החדשה לא תפטור אותה משיחת הפתיחה שבה כל תלמיד מספר על חוויותיו בחופש הגדול? יותר מדי אירועים הולחמו לצמה הארוכה שלה, שמגיעה לה כמעט עד לישבן. בת שבע וחצי ומעולם לא הסתפרה. היא אוהבת שיער ארוך.
גם חן, אבא שלה, אוהב את השיער הארוך שלה.
7 צפייה בגלריה
yk13538541
yk13538541
חן אמיר, עם אשתו ורד והבנות. "רומי רצתה צמה משוחררת, כמו של אבא"
(צילום: באדיבות המשפחה)
חן אמיר, סייר הביטחון העירוני שהפך בן לילה לגיבור ישראל לאחר שמנע בגופו פיגוע גדול ושילם על כך בחייו, הוא בעלה של ורד ("לא רציתי שהוא יהיה גיבור. רציתי שיהיה איש פשוט, רגיל, שיהיה פקיד בבנק - העיקר שיהיה") ואבא לשלוש נסיכות. רומי ("אני הבכורה של אבא", היא מזדהה, "וגם אומרים שמכולן אני הכי דומה לו"), מיקה (בת חמש, המכונה "מי כפרה שלי?" ואמה (שנתיים ושמונה חודשים) שמתרוצצת על כר הדשא בקיבוץ רעים, שבו אבא שלה נולד, גדל ונקבר.
מבחינתה של הקטנה, השבעה היא קייטנה אצל סבתא מלכה וסבא שבתאי. יש בריכה ויש ג'ימבורי ממוזג. ביום ראשון השבוע, עד שהגיעו מבת־ים לקיבוץ, אֵמה עמדה בחלון דירתם, בקומה הראשונה, וחיכתה לשמוע את נהמת האופנוע של אבא שלה. היה להם ריטואל. עד שחן ירד ונעל והסיר את הקסדה, אמה הספיקה לבשר לכולם ש"אבוש בא".
ורד אמיר בהלוויית בעלה
(צילום: רועי עידן, יוסי אוחיון)

"אוהב – או אהב?" שואלת רומי את אמה. היא עדיין בענייני הצמה.
"מה שנוח לך", עונה ורד ונותנת בה מבט של אבא־מסתכל־עלייך־מלמעלה. כך, לפחות, הוא מצטייר בעיניי. וכשרומי נצמדת אליה בחיבוק, שדומה יותר ללפיתה, ורד מספרת לי שחן השתגע על השיער של רומי, "שהזכיר לו את השיער שהיה לו בצעירותו. שיער בלונדיני־חום עם בקבוקים, ככה קראו אז לתלתלים. הבעיה של שיער ארוך זה הכינים. אני אמא לשלוש בנות. אם יש כינים לאחת אני ישר מפרקת את כל הבית. מכה".
מתברר שהסייר הגיבור היה חזק בצמות. "אני קולעת לרומי צמה חזקה, שהיא קוראת לה 'צמה הדוקה', וחן היה קולע צמה רפויה שרומי קראה לה 'צמה משוחררת'. הבוקר", מספרת ורד, "היא ביקשה ממני צמה משוחררת, כמו של אבא".
רומי מקשיבה לה ובולעת את הרוק. גם על זה היא לא תרצה לספר ב"מה עשיתי בחופש הגדול". כבר עכשיו היא יודעת שלא תוכל לדבר על אבא שלה בלי לבכות.

"חשבתי שאצעק, שאצרח, אבל פשוט שתקתי"

בשבת, לפנות ערב, כשהתחילה לקבל ווטסאפים של "איפה חן? חן בבית?" ורד לא ידעה במה מדובר. "ראיתי שהיה פיגוע, שיש פצוע קשה מכוחות הביטחון וישר ידעתי שזה חן. הרגשה. צילצלתי למישהו מהצוות שלו, אמרתי שחן – בניגוד להרגלו – לא חוזר אליי, ואחרי שלוש דקות הוא חזר אליי ואמר, 'סעי לאיכילוב, הוא שם'. קראתי לשכנה, דלת לידי, שתשלח אליי את הבת שלה, אגם. היא הבייביסיטרית הקבועה של הבנות. כשאגם נכנסה והתחילה להשכיב אותן, השכנה ובעלה ביקשו שאחכה עד שהם יביאו את המכונית. הם ראו שאני לא במצב לנהוג.
"תמיד ידעתי שחן יהיה הראשון לחתור למגע"
(צילום: עידו ארז)

7 צפייה בגלריה
yk13539986
yk13539986
זירת הפיגוע בתל-אביב בשבת שעברה
(צילום: AFP)
"בעודי מחכה להם, על המדרכה, צלצלה חברה שלי, שהיא שוטרת, והודיעה לי שבגלל ההפגנה והפקקים היא שולחת לי ניידת. זה כבר הקפיץ לי את כל הנורות האדומות. אם שולחים לי ניידת זה סימן שהמצב אנוש. אבל עדיין היה בי ניצוץ של תקווה. חשבתי, 'אולי הוא בחדר ניתוח, אולי בטיפול נמרץ, הוא ייצא מזה, הוא חזק'. כשיצאתי מהניידת הובילו אותי לחדר קטן שצמוד למיון, שם חיכו לי עובדת סוציאלית, פסיכולוגית ושלושה רופאים. אני לא זוכרת את שמותיהם, לצערי. צוות נפלא. הם סיפרו לי שעשו הכל כדי להציל את חן, אבל הפגיעות שלו היו קטלניות. שהוא נפטר".
להפתעתה, אף דמעה לא נקוותה בזוויות עיניה. "חשבתי שאצעק, שאצרח, אבל פשוט שתקתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. רק הקאתי. כל הזמן. הקאתי כשחיכיתי על המדרכה וכשנסעתי בניידת וגם בשיחה עם הרופאים. הפסיכולוגית אמרה לי שזו תגובה טבעית שנובעת מההלם. אחרי כמה דקות ביקשתי מהרופאים לבדוק אם יש אפשרות לתרום איברים, בשבילי זה היה מובן מאליו. חן ואני היינו חתומים על כרטיסי אדי מגיל 17, ותמיד כאב לנו לשמוע על אנשים שנפטרו בעודם ממתינים להשתלת לב או כליה. אחד הרופאים הלך, בדק, וחזר אליי עם התשובה. רוב האיברים הפנימיים נפגעו ברמה שלא מאפשרת השתלה, אבל אפשר לקצור קרניות, מסתמים של הלב ורקמות עור שישמשו בטיפול בכוויות. ברור ששמחתי. אמרתי למתאמת ההשתלות שאשמח לפגוש את האנשים שקיבלו משהו מבעלי. רק אם הם ירצו, כמובן. אם לא יהיו מעוניינים בכך אני מכבדת, הכל טוב".
בקשתה האחרונה של ורד הייתה להיפרד מבעלה. "הורידו אותי ל'חדר התעוררות', למרבה האירוניה זה שמו של החדר שממנו לוקחים את המת לקצירת איברים. ניגשתי אל חן, אהבת חיי, הרמתי את השמיכה והנשימה שלי נעתקה. הפנים שלו היו שלמות וחלקות והוא היה מה־זה חתיך. רק התחבושת שעל הראש העידה על הפציעה. אפילו הריח שלו היה אותו דבר. נשמתי אותו. ליטפתי את הלחי של חן, אמרתי לו שאני מודה לו על שהיה בעל מושלם ואבא מושלם, ביקשתי ממנו סליחה אם פגעתי בו לא בכוונה, והבטחתי לו שהילדות שלנו יהיו בריאות ומאושרות. מעכשיו, זו משימת חיי".

צוותים פסיכולוגיים של עיריית בת־ים ("מצד הכלה", היא מחייכת) ועיריית תל־אביב ("מצד החתן") הגיעו בבוקר יום ראשון לבית אחותה ברחובות, שם שהו הילדות. "הן היו בשטח סטרילי, בלי טלוויזיה ובלי רדיו, ולא ידעו דבר. ביקשתי עזרה, איך לתווך להן את המצב, וקיבלתי. לפני שיצאנו לדרום, להלוויה, קראתי לרומי לחדר והצגתי לה שאלות מנחות, כמו האם היא יודעת מה העבודה של אבא ומה הוא עושה. סיפרתי לה שאבא חסם בגופו את המחבל שירה בו. שאבא מנע פיגוע כבד והציל הרבה אנשים. היא שתקה ושתקה עד שפלטה זעקה שעד לרגע זה מצלצלת לי באוזניים. אחר כך קראתי למיקה לחדר, היא אמרה לי שהעבודה של אבא היא לשמור על אנשים. אחרי שסיפרתי לה מה קרה היא בכתה ואמרה שאבא שלה הקריב את עצמו, אבל יש לי הרגשה שהיא עוד לא מעכלת את זה עד הסוף. זה עוד לא נחת עליה".
ואמה? "היא עוד לא מבינה דבר. היא רק שואלת למה אמא בוכה. מעניין כמה זמן יעבור עד שהיא תפסיק לעמוד בחלון ולחכות לאופנוע של אבוש שלה. בהרבה דברים אני אהיה מסוגלת לעמוד. בזה - לא".

"חן היה אבו אל-בנאת גאה ומאושר"

"החודש הראשון של החופש הגדול היה פגז", ורד נזכרת. "בפעם הראשונה בחיינו פירגנו לעצמנו חופשה משפחתית מעבר לים, ברודוס. היה כיף גדול".
"נכון", רומי מתלהבת, "היינו שם שבועיים".
"לא, מאמי", ורד מושכת בזנב צמתה העבותה. "מחמישי עד שני, חמישה ימים בקושי".
"באמת?" רומי תולה בה עיניים גדולות, "עכשיו זה נראה לי הרבה ימים, המון".
"איזה מזל שהצטלמנו", ורד מדפדפת בסלולרי, "התמונות האחרונות שלנו הן מרודוס. בבריכה, במסעדה, את התמונה הכי יפה צילמנו לפני שעלינו למטוס. כולנו התרגשנו לקראת החופשה הזאת. הדפסתי ארבע חולצות תואמות, לי ולבנות, ולחן הדפסתי חולצה עם טום וג'רי. הוא תמיד אמר שהוא אוהב לרדוף אחרי ארבע החתולות שלו".
7 צפייה בגלריה
yk13540521
yk13540521
"יש לו עיניים טובות ולב ענק". ורד וחן
(צילום: באדיבות המשפחה)
בחודש הראשון של החופש הגדול, לפני ואחרי רודוס, רומי הספיקה לצבור עוד חוויות משמחות: היא נפרדה מארבע שיני חלב. בשן הראשונה הוריה סיפרו לה על פיית השיניים שמחלקת מתנות, והיא לא קנתה את זה. לכן אמרה להוריה, "אני לא רוצה שום מתנה. כשפיית השיניים תבוא למיטה שלי תגידו לה לפתוח את המעטפה שמתחת לכרית. יש שם משאלה". שלוש פעמים הוריה צייתו לטקס, פתחו את המעטפה וקראו את המשאלה, "יום כיף עם המשפחה".
"בפעם הרביעית היה קטע", ורד מתקשה להחניק את גל הצחוק, "השן של רומי נפלה כשישבנו בפיצרייה, באמצע הביס. חן אמר לה 'זהו, הלילה אין מעטפה מתחת לכרית. המשאלה שלך כבר התגשמה'. וכשרומי לא הבינה את הבדיחה חן אמר לה, 'ביקשת יום כיף עם המשפחה, ומה אנחנו עושים ברגע זה?' היה ביניהם קשר מיוחד. ככה זה, רומי היא הבת הבכורה, בבת עיניו. חן היה אבו אל־בנאת גאה ומאושר".
לרגע, רק לרגע, הצחוק גובר על הדמע. "זה לא פשוט לדבר על מישהו שרק לפני שנייה עוד היה איתנו, איתי".
"אמא, שכחת?" רומי מטלטלת את כתף אִמה, "שכחת? אנחנו..."
ואמה משלימה – "ביחד!" זה הסלוגן החדש של בנות משפחת אמיר.
רומי מעיפה אליה נשיקה אחרונה וחוזרת לסלון של סבתא וסבא. הרבה יותר קריר שם. ויש לה שם כמה וכמה תפקידים. משמונה בבוקר היא מחלקת מפיות לאורחים שרוצים לקחת קצת בייגלך. "כשאני עסוקה", היא מתפייטת בספונטניות, "המחשבות שלי פחות חושבות". בת שבע וחצי, כן?
"רומי תמיד הייתה בוגרת מכפי גילה", אומרת ורד ומשחררת אנחה. "ככה זה בת בכורה, יש יתרונות ויש חסרונות", היא מוסיפה ומציבה על גשר אפה את משקפי השמש, שרק לפני דקה הסירה והניחה על השולחן. זה הבוקר שאחרי ההלוויה. לרגע נדמה לה שהיא זוכרת כל פרט ממנה, ופתאום היא מגלה שהכל נמחק כלא היה. על אף שבשש השנים האחרונות היא קברה את שני הוריה לא ברור לה מה מצפים ממנה להיות במעמדה החדש, כאלמנה טרייה. האם היא אמורה לגלם את האישה השברירית שמתרסקת בזעקות שבר, או את האישה החזקה מפלדה שתשנס מותניים ותהפוך עולמות, כדי ששלוש בנותיה יגדלו להיות "נשים טובות, חזקות ובריאות, בגופן ובנפשן, יותר מזה אני לא מבקשת"?
7 צפייה בגלריה
הלוויתו של חן אמיר שנהרג בפיגוע בתל אביב
הלוויתו של חן אמיר שנהרג בפיגוע בתל אביב
ורד בהלוויה. "עד לפני רגע היינו משפחה מאושרת"
(צילום:רויטרס , Menahem KAHANA / AFP)
"כל מילה שרומי אומרת חוצבת לי בתוך הפצע, בתוך החור", היא מסכמת. "את מאמינה שעד לפני יממה וחצי היינו משפחה מאושרת?"

"התברכתי במשפחה שאין כמותה"

מאושרת פלוס, למען הדיוק. בשנה האחרונה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, נדמה היה שחייהם של הזוג הצעיר עולים סוף־סוף על דרך המלך. ורד (39, בדצמבר 40) סיימה את שנת הלימודים הראשונה שלה בחינוך באוניברסיטה הפתוחה והרגישה שהיא קרובה מתמיד להגשמת המקצוע שעליו חלמה מאז ילדותה – מורה לאנגלית ומחנכת בתיכון.
"סעדתי את אמא שלי עד יומה האחרון, ולפני שנתיים, כשנפטרה, החלטתי לעשות ריסט על החיים שלי, לחפש משהו חדש, להתקדם", מספרת בת הזקונים של ג'ולייט ומאיר אסייג ("אבא שלי ואבא של אופירה אחים", היא מצמידה שתי אצבעות). בשלב הראשון היא התפטרה ממקום עבודתה ב־15 השנים האחרונות, כמזכירה בחברת ביטוח לאופנועים – עבודה שבזכותה הכירה את חן אמיר מקיבוץ רעים, חובב אופנועים בנשמה. בשלב השני היא החלה לעבוד כסייעת בכיתת חינוך מיוחד ("הפרעות קשב, לקויות למידה וקשיים רגשיים") בתיכון שז"ר בבת־ים, שהיא נמנית על בוגריו. בבת־ים של קיץ 2023, עם שלוש בנות, אי־אפשר לשרוד עם משכורת אחת.
"כאמא לשלוש, לא הייתה לי אופציה חוץ מהאוניברסיטה הפתוחה", היא מספרת. "לדעתי, ללמוד בזום זה לא פחות טוב מלשבת מול המרצה. סיימתי את השנה עם ציונים מעולים וחן היה גאה בי. 'אשתי החכמה, אשתי המוכשרת'. חשבתי שרק בסוף התואר אתחיל לעבוד כמורה, הייתי בטוחה שצפויה לי עוד שנה כסייעת, אבל מנהלת בית הספר, שמכירה אותי, הציעה לי לחנך כיתה. זה היה תהליך ארוך, הגשנו מסמכים כדי לקבל אישור מהעירייה, וסוף־סוף קיבלנו אותו – תמורת התחייבות שלי לעשות את השנתיים בשנה אחת. אל תשאלי איך תיכננתי לעשות את זה".
איך תכננת לעשות את זה? "אין לי מושג, אבל ידעתי שחן מאחוריי ולצידי ואיתי. לדחוס שלושה סמסטרים לשנה אחת? 'כן, את תעשי את זה, אני אעזור לך בכל מה שאפשר'. למה בשבת בבוקר הוא לקח את הבנות לקיבוץ? כדי שיהיו לי כמה שעות ללימודים, הייתה לי מטלה לסיים, הגשה ביום ראשון, ונקרעתי. זה לא פשוט לשבת על המחשב עם שלוש ילדות בחופש הגדול".
7 צפייה בגלריה
הלוויתו של חן אמיר שנהרג בפיגוע בתל אביב
הלוויתו של חן אמיר שנהרג בפיגוע בתל אביב
"ידעתי שחן מאחוריי ולצידי ואיתי"
(צילום: חיים הורנשטיין)
עכשיו, כשהחיים התהפכו עליה תוך דקה, היא לא יודעת מה יתממש מהתוכניות ואם בכלל תחזור לעבודה. אבל בפוסט שאולי תכתוב היא תספר שבחודשים האחרונים הם התחילו לנשום. חן קיבל קביעות בסל"ע (סיור ביטחון עירוני) של עיריית תל־אביב והם חגגו את הקידום הזה על חמש גלידות בטיילת בת־ים. "איך לא?" היא מצטדקת, "קביעות זה פחות דאגות פרנסה. ולנו תמיד היו דאגות פרנסה. היו – או יש? זה מבלבל".
דאגות הפרנסה נבעו גם מהדירוג שלה בסולם האחיות. "אני הבת הרביעית והאחרונה. נולדתי אחרי פנינה (55), אושרה (52) ומירי (49). באתי עשר שנים אחריה. הפרש גדול, פער אמיתי. הן כבר היו מחוץ לבית, נשואות עם ילדים. אבל לא נראה לי שהפער הזה נבע מהמחשבה שאם ההריונות יהיו פחות צפופים אולי יבוא בן. אבא שלי היה אבו אל־בנאת מבסוט, כמו חן שלי. הייתי הילדה היחידה בכיתה, אם לא בבית הספר כולו, שבאה עם אבא שלה לאסיפות הורים. כל התלמידים פחדו לבוא עם אבא, אולי הוא יחטיף כשיראה את הציונים, אבל אבא ואני היינו כמו חברים. כששלוש אחיותיי הגדולות התחתנו אמא ואבא עזרו להן הרבה. כשהגיע זמני, הם כבר היו מבוגרים וחולים ולא יכלו לתת לי רוח גבית. והוריו של חן קיבוצניקים, מה אפשר לבקש מהם? חן ואני ידענו מהיום הראשון שהלחם יבוא מאיתנו. וגם החמאה. לא היה לנו על מי להישען. לפני שנתיים, כשגם אמא הלכה לעולמה, האחיות שלי התכנסו לדיון, עם הגיסים, והחליטו לאפשר לנו לגור בדירת ההורים בחינם. התברכתי במשפחה שאין כמותה. מאז אנחנו גרים בבית ילדותי וזה חיסכון גדול של שכר דירה, אבל עדיין, זה לא פשוט בכלל. איפה אנחנו ואיפה משכנתה".
ביוני, לפני פחות מחודשיים, בצבצה להם קרן אור מקצה המנהרה. הם הוזמנו לאחד הקיבוצים הסמוכים לזה של הוריו לשיחת גישוש הדדית. "במשך 15 שנה ניסיתי להפוך את חן לבת-ימי ולא הצלחתי, אז אמרנו שאולי כדאי לנסות טקטיקה הפוכה, להפוך אותי לקיבוצניקית. רצינו להעניק לבנות שלנו ילדות בטבע, חיים יותר שקטים ויותר ירוקים ממה שיש בעיר".
כשרומי מתקרבת אלינו, ורד ממהרת למעוך את הסיגריה שלה במאפרה. עד כה היא עישנה בסתר, במחתרת. משבת – כבר לא. "רומי כבר ראתה אותי עם סיגריה ביד", אומרת ורד, "אבל כיביתי כדי לחסוך ממנה את העשן".

החיבור בין הקיבוצניק לבת-ימית

מה מחבר בין חן אמיר (42), קיבוצניק מהדרום שהפך לביטחוניסט על אופנוע, לבין ורד אסייג מבת־ים, שחזרה לבית הוריה אחרי שלוש שנים בלונדון? "בתיכון שזר בבת־ים למדתי במגמת תיאטרון, היה לי חיידק במה ברמה קלה", היא מספרת, "ולמרות שראיתי את העתיד שלי בהוראה לא השקעתי יותר מדי בלימודים. בצבא הייתי הרבה דברים: מדריכת נ"מ, נהגת נגמ"ש, מדריכת נהגי נגמ"שים, והייתי בין ארבע הבנות הראשונות שהפכו לנהגות האמרים. עשיתי הרבה. רציתי לנוח. נסעתי עם חברים ללונדון, לחודש. טיול וחוזרים. מפה לשם נשארתי בלונדון שלוש שנים. עבדתי במסעדה ישראלית, התחלתי כמלצרית, כמו כולן, ודי מהר התקדמתי, קיבלתי את הסמכויות על הבוקינג והקופה".
7 צפייה בגלריה
yk13539985
yk13539985
"ידעתי שבכל משימה הוא יהיה הראשון שיקפוץ, שיזנק, שיחתור למגע". ורד בהלווייתו של חן, ביום ראשון
(צילום: רונן זבולון, רויטרס)
עד שהגעגועים למשפחה גברו עליה והיא חזרה לבת־ים. "אחיותיי הגדולות סיפרו לי שבכל פעם שצילצלתי מלונדון הן שמעו את אבא אומר לי, 'יופי, תלכי, תבלי, תיהני, תשמחי', ואחרי שהשיחה נותקה הוא היה פורץ בבכי. 'איפה הקטנה שלי, מתי היא תחזור'". האיחוד המשפחתי הצוהל לא מנע את הדיכאון. "חברה שלי, שעבדה בניקיון משרדים בבת־ים, אמרה לי 'ורד, זה לא מספיק שחזרת ארצה, את חייבת להתחיל לעבוד'. במה לעבוד? מלונדון לניקיון? לא, היא מצאה לי שתי הצעות עבודה כמזכירה. כשאמרה, 'האחד אצל עורך דין שישלם לך הון והשני אצל בחור טוב שאני לא יודעת כמה הוא ישלם לך', עניתי 'תביאי לי את הפרטים של הטוב. אני אוהבת אנשים טובים והכסף – יבוא. או שלא'. הבחור הטוב היה בעל סוכנות ביטוח של אופנועים בדרום תל־אביב. המשימה הראשונה שהטילו עליי הייתה להתקשר ללקוחות שעדיין לא חידשו את הביטוח. שם המשפחה של חן הוא אמיר, באות אל"ף, הוא היה השיחה השנייה או השלישית".
קליק מהקליק הראשון? "אני לא יודעת אם זה היה קליק, אבל דיברנו 40 דקות, כמעט שעה. מצאנו שפה משותפת ומכרים משותפים, מהעיר ומהצבא וככה התקשקשנו בכיף. הוא היה אז במילואים, היה לו זמן לדבר. אחרי כמה חודשים חן בא למשרד ושאל, 'מי זאת ורד?' וזה היה הבום. חתיך הורס. כל המשרד עקב אחרי המבטים שהחלפנו. אחת הפקידות אמרה, 'אולי תתקדמו? חן, זה הטלפון של ורד, ורד, זה הטלפון של חן'. ומאותו הרגע לא נפרדנו. ב־18 באוגוסט, בשבוע הבא, אנחנו 15 שנה יחד. ב־4 באוקטובר אנחנו אמורים לחגוג עשר שנות נישואים. לא רציתי להתחתן ב־2013, אמרתי ש־13 זה מספר לא טוב אצל היהודים, אבל חן שיכנע אותי שאצל היהודים זה להפך, 13 זה בר־מצווה, זה מספר עם מזל".
מה גרם לך להתאהב בו? "טוב הלב שלו, יש לו עיניים טובות ולב ענק. כשהכרנו הוא עבד באבטחת בתים פרטיים של חברי כנסת, נדמה לי שהוא היה אז אצל שאול מופז, ואחר כך הוא המשיך בעבודות אבטחה שונות. זה היה בדמו, זה מה שהוא אהב לעשות, זה היה הייעוד שלו בחיים. ידעתי שבכל תפקיד ובכל משימה הוא יהיה הראשון שיקפוץ, שיזנק, שיחתור למגע. נכון שאני סותרת את עצמי?"
באיזה מובן? "היום, כאלמנה טרייה, אני אומרת 'חבל שחן לא היה פקיד בנק' ועוד לפני שהמשפט מסתיים אני מזכירה לעצמי שאילו חן היה פקיד בנק – מבלי לפגוע בכבודם של הפקידים – הוא היה גבר אחר, שאולי לא הייתי מתאהבת בו. חן הפך לאהבת חיי בזכות האנרגיות והנתינה האינסופיות שלו. היה בו ניצוץ שלא כל אחד הבחין בו, אבל מי שראה אותו התהפנט ממנו. במיוחד אני. חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת חן הכריז שהוא קנה לי מתנה. חשבתי בושם, צמיד, ואוצ'ר למסעדה. לא! הבן אדם קנה לי גז מדמיע ופנס, כדי שאדע להגן על עצמי כשאני חוזרת הביתה לבד. כזה הוא היה. דואג לכל העולם".
ולרגע היא נושכת את קצה הלשון. דואג – או דאג?

"גם אני אלמנה של גיבור ישראל"

רומי שוב יוצאת מהמזגן לדשא. נמאס לה לחלק מפיות. זה משעמם. זה לא עוזר למחשבות שלה לחשוב פחות. בשעה האחרונה היא הרעיפה מפיות על ח"כ מתן כהנא, שהגיע (ללא צוות צילום!) בחברת מאיה אוחנה־מורנו, אלמנתו של סא"ל עמנואל מורנו שנפל במלחמת לבנון השנייה. הם גרים בסביבה. סוג של שכנים. "עברתי ליד הבית של מאיה, שאלתי אותה אם היא באה לרעים", מספר כהנא, "והופתעתי כשהיא מיד אמרה לי כן".
"גם אני הופתעתי מעצמי", אוחנה־מורנו מושיטה את זרועותיה לעבר ורד והן נתלות זו על זו. "גם אני אלמנה של גיבור ישראל", היא מזדהה באוזני ורד. "אני לא מרבה בביקורי תנחומים, זה כבד עליי, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק. דווקא מפני שהימים האלה קשים לי במיוחד".
7 צפייה בגלריה
yk13540452
yk13540452
"אני לא מרבה בביקורי תנחומים, זה כבד עליי, אבל הפעם לא יכולתי להתאפק". מאיה אוחנה־מורנו
(צילום: אביגיל עוזי)
ורד שואלת למה "במיוחד". מאיה מספרת שהשבוע ימלאו 17 שנה לנפילתו. ואת הספר הסנסציוני על דמותו האגדית, שזה עתה יצא לאור, היא עדיין לא קראה ("עוד לא קיבלתי"), אבל החשיפה המחודשת שנכפתה עליה לא עושה לה טוב. 17 שנה אחרי, כשהיא נשואה בשנית, היא אומרת לרומי בת השבע וחצי: "הגעגועים אף פעם לא נגמרים".
"זה אמור לעודד אותי?" ורד מתפרצת. ומיד מרסנת את עצמה בנשימה עמוקה. "גם באיכילוב פגשתי אישה נהדרת, אחות שמצאה לה מחליפה ויצאה מהמשמרת כדי לשלוף אותי לרגע, לצד, ולספר לי שהתאלמנה לפני שנתיים. בעלה נהרג בפעולה צבאית. יש איזושהי נחמה בידיעה שאני לא אלמנת גיבור ישראל היחידה?"
"לא", אוחנה־מורנו מאמצת אותה לחיקה, "אבל זו המשמעות של החיים בארץ ישראל. אנחנו ארץ חסרה".
ארץ חסרה. צמרמורת.
מגיעה חברת ילדות של ורד. מהיסודי. עם אביה הקשיש. והסלולרי שלה מתפוצץ מרוב סרטונים שצילמה בהלוויה. "תקשיבי לשיר הזה", היא לוחצת. ורד מזהה את אקורד הפתיחה של השיר ומתכווצת. זה היה השיר שלהם. "קחי לך זמן" של "יציאת חירום". בתקופת החיזור, כשחן רצה להרשים אותה, הוא ישב עם הגיטרה ושר לה, "קחי לך זמן, הכאב הזה יחלוף מהר, אני מבטיח". עכשיו, כל מילה מקבלת משמעות שונה.
"תשמעי איך הוא שר", החברה מתמוגגת.
"נו, מה יש לך?" ורד נקרעת מצחוק, "זה אלכס טופל, סולן הלהקה. את לא מזהה?"
"אלכס טווווווופל? בהלוויה של חן?" החברה כמעט מתעלפת.
"כן", ורד מושכת באפה, "יש לי חברה שמכירה אותו, אז ביקשתי ממנה לספר לו מה היה השיר הזה בשביל שנינו. אחרי שעה היא חזרה אליי ובישרה לי שאלכס יבוא. אין לי מושג מאיפה הוא הגיע, אבל בהלוויה של חן הוא שר את 'קחי לך זמן'. אני כל כך מודה לו. וגם לשיירת האופנועים הענקית שיצאה מהמרכז לקיבוץ. וגם לאנשים שעשו את הספסל לזכרו, במונטיפיורי, אני מודה. שלחו לי תמונות. הם סידרו נרות נשמה שיוצרים את המילה 'תודה'. אני מודה להם על זה שהם מודים לחן. מגיע לו שלא ישכחו אותו".
בסלולרי שלה, שלא מפסיק לטרטר, מתקבלת הודעת ניחומים מפרופ' ערן וינר, מנהל אגף נשים ויולדות בבית החולים וולפסון, שאחראי לשלושת הניתוחים הקיסריים שעברה. היא מקלידה לו תשובה מרגשת. "אתה אחראי לרגעים הכי מאושרים בחיינו". והדמעות – מעצמן. רק מעצמן.
"העובדה שחן עבד במשמרות איפשרה לו זמן בית", היא מספרת. "הוא היה אבא פעיל, מעורב, אין דבר שהוא לא עשה, חוץ מטיפול כינים. בכל הקיסריים הוא עמד לידי, בחדר הניתוח, תיאר לי את מה שקורה וליטף לי את היד. בפעם הראשונה שהחזיק את רומי הוא פשוט נמס ושאל אותי, 'למה חיכינו חמש שנים עד שהתחתנו? למה לא עשינו אותה בשבוע הראשון?' כשעבד לילה, במקום לישון עד מאוחר הוא קם עם הבנות והביא אותן לבית הספר ולגן כדי שאוכל לצאת לעבודה שלי בנחת. בחמש אחר הצהריים, ברגע שנכנס הביתה, הוא חטף את הילדות לגינה. כל האמהות וכל המטפלות הכירו אותו בתור האבא שקונה ארטיקים לכולם".

המקום הכי שמח, שהפך למקום הכי עצוב

רחבת הדשא הצנועה שמאחורי בית הוריו לובשת גוון כחול כהה – המדים של סל"ע. על כל חולצה מודפס שמו של הפקח, אבל עוז, שותפו של חן, זה שחיסל את המחבל, הגיע ללוויה כשפניו מכוסים במסכת קורונה. ולא בגלל החשש מהידבקות; בגלל הפחד מחשיפת זהותו.
"ברור שידעתי שהעבודה של חן מסוכנת", מספרת ורד. "המגירות בבית שלנו מלאות בתעודות הוקרה והערכה. חן לא עשה מזה עניין, כשחזר בערב עם מסגרת שאלתי מה זה והוא מילמל 'צוות מצטיין'. הוא היה צנוע. גם את התעודות הממוסגרות הוא לא הרשה לי לתלות על הקיר. הוא רק אמר לי 'תתייקי', ותייקתי. ותוך כדי תיוק קראתי מה הסיבה למסיבה ולהתרגשות. פעם הוא הציל הומלסית אחת שתקפו אותה, שם לה חסם עורקים והביא אותה לאיכילוב. הרופאים אמרו לו שרק בזכותו היא נשארה בחיים. הפיגוע בדולפינריום היה הרבה לפני זמני, אבא שלו סיפר בהלוויה שחן הציל ילד בכניסה למועדון. הפחד תמיד היה באוויר, כל פיגוע בתל־אביב היה מקפיץ אותי, מלשון הופך אותי לקפיץ, וישר הייתי מתחילה לצלצל ולסמס. 'חן, הכל בסדר? חן, תן סימן שאתה בסדר', והוא תמיד מצא הזדמנות לעצור ולסמס 'הכל טוב'. שנים חיינו ככה".
בתזמון מושלם ניגש אל ורד גבר שהיא לא מזהה את פניו, אבל שמו אומר לה הכל. הוא היה הבוס של חן ביחידת האופנועים, וכאשר עבר למחלקת הרכב של עיריית תל־אביב הוא התעקש לקחת את חן איתו ודאג שהוא יעבור הכשרה של מכונאי אופנועים. "אהבתי את התקופה הזאת", ורד משחזרת, "חן עבד מתשע עד חמש, בלי משמרות, היינו ברגוע".
"גם חן אהב את זה", מספר לה הבוס לשעבר, "אבל אחרי שלושה חודשים הוא בא ואמר לי, 'תקשיב, אני לא מרגיש שאני מספיק תורם'. החזרתי אותו לאופנוע והוא חזר לפרוח".
רומי מתחילה לאבד את הסבלנות. אמה מציעה לה להצטרף לאחיותיה שהלכו לג'ימבורי הממוזג שבקיבוץ. "אני בחיים לא אלך לשם", רומי מתייפחת, "היינו שם עם אבא בשבת והיה כזה כיף. וכמה שעות אחרי זה אבא נהרג".
ורד, באצבעות מטופחות, מנגבת לה את הדמעות. ואין לה תשובה לשאלה שרומי מעלה. "איך המקום הכי שמח יכול להפוך, כל כך מהר, למקום הכי עצוב?"
פורסם לראשונה: 00:00, 11.08.23