נבחרת ספרד, שזכתה אתמול (ראשון) במונדיאל הכדורגל לנשים שנערך באוסטרליה ובניו זילנד, לא הייתה פייבוריטית לפני הטורניר. השחקניות הטובות ביותר שלה העבירו את רוב השנה האחרונה בסכסוך עם ההתאחדות המקומית לכדורגל, המאמן הוא מופת של גבריות רעילה, ובכל זאת הן ניצחו. הזכייה היא הוכחה נוספת, אם היה צריך כזו, לכך שספרד מעצמת ספורט כמעט חסרת השוואה. אבל היא גם מספרת סיפור גדול וחשוב בהרבה: כדורגל הנשים הגיע, הוא כאן כדי להישאר, והטיימינג שלו בתמונה הגדולה לא יכול היה להיות משמעותי יותר.
בכל הקשור ליחס תקשורתי, מונדיאל הנשים הזה היה שונה מהותית מהקודמים. "הניו יורק טיימס" סיפר עוד לפני הטורניר לקוראיו כי זכותם כמובן לא לצפות במשחקים, "אבל בבקשה, אנחנו מתחננים, אל תבזבזו את החודש הבא בתלונות. למתוח ביקורת על משחק רע זה נורמלי. הדגשת כל שגיאה כדרך לומר שספורט נשים הוא נחות ואי אפשר לצפות בו, זה סתם מיושן".
אמצעי התקשורת הגדולים אכן סיקרו את הטורניר בדיוק כפי שעשו עם מונדיאל הגברים בשנה שעברה. כמעט שני מיליון צופים ראו את המשחקים במגרשים. הרייטינג במדינות מסוימות הגיע למספרים של מכבי תל אביב בכדורסל בערוץ 1 בשנות ה-70. המשחקים נותחו ברצינות ובמקצועיות. הטרולים זכו ליותר ויותר התעלמויות.
כל זה מדהים במיוחד כי אין עוד ענף ספורט נשים שעמד, ועדיין עומד, מול ניסיונות לערער על עצם זכותו להתקיים כמו כדורגל. הוא גדל ומתפתח במהירות, אבל מאיים על מי שחושבים שהמשחק הזה שייך רק לגברים. זו אנקדוטה שמייצגת מציאות רחבה בהרבה, ולא שונה מהתגובה הפתטית של גברים עם מגפון גדול לסרט כמו "ברבי".
ההצלחה העולמית של ברבי, הרייטינג של מונדיאל הנשים והילדות שעולות לאוטובוס עם מכנסיים קצרים, מייצגים בדיוק אותו דבר: דור חדש של נשים שלא מקבלות יותר את הסטטוס קוו. והסטטוס קוו, כשהוא מאוים, מגיב בדרך היחידה שהוא מכיר: אלימות. אלימות יכולה להיות סתם עלבונות ברשת החברתית נגד שחקניות כדורגל, היא יכולה להיות נהג ששולח את הילדות לשבת מאחור, והיא יכולה להיות ממשלה שכמעט כולה גברים וקמה כל בוקר כדי לשנוא נשים. כל זה מבהיר רק דבר אחד: הם מפסידים.
ציפי שמילוביץ מתוך אלבום משפחתי בבריטניה הפכה ליגת הנשים בכדורגל למקצוענית באופן מלא רק ב-2018. חמש שנים אחר כך, נפתחו אתמול פאבים בריטיים בארה"ב בשש בבוקר – והם היו מלאים – כדי לצפות במשחק הגמר. המהירות שבה זה קורה היא גם מה שמפחיד את מי שחושבים שאם יצרחו "טרלול פרוגרסיבי" זה ישנה משהו. אנשים הגדירו כ"טרלול פרוגרסיבי" את הענקת זכות ההצבעה לנשים לפני מאה שנה, וגם את שוויון הזכויות לשחורים ואת החוק שהפך נישואים מעורבים לחוקיים בארה"ב לפני פחות מ-60 שנה, שלא לדבר על חוקיות נישואי הומואים ב-2015.
אז בעשור האחרון הסטטוס קוו ברחבי העולם נמצא בפאניקה מוחלטת מכל צעד לעבר עולם עם קצת יותר שוויון חברתי. אבל אין לו סיכוי, ובתוך תוכו הוא יודע את זה.
- ציפי שמילוביץ היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 21.08.23
