אני זוכר את הביקור הראשון שלי במבנה החדש של "יד ושם", לפני קצת פחות מ-20 שנה. ידיד מגרמניה, נוצרי וציוני, הגיע לביקור בארץ, וביקש שאקח אותו לבקר במוזיאון שזה עתה נחנך. לפני שנכנסנו למבנה והתחלנו במסע המצמרר, קפאנו שנינו בכניסה ושתקנו למשך שניות ארוכות, כאילו הבנו יחד: אל המקום הזה צריך להיכנס לאט, במחשבה ובכוונון של הלב, בחרדת קודש.
נזכרתי ביום ההוא, בהתרגשות של לפני ובדמעות של אחרי, בעודי צופה בחדשות. זה היה עניין של זמן, אבל בסוף זה הגיע גם ליד ושם: הידיים השמנוניות, המזוהמות בפוליטיקה גסה, הונחו גם על המוסד ההיסטורי שאין להפריז בחשיבותו.
ההתנהלות הגחמתית, הלא-עניינית וקצרת הרואי שמאפיינת כל כך חלקים נרחבים בממשלה הנוכחית, זלגה גם למערך השיקולים בכל הקשור למינוי יו"ר ליד ושם. לפי הפרסום בחדשות 12, שרה נתניהו זעמה על הופעתה של קרן פלס, אויבת העם והתפוצות, באירוע יום השואה של יד ושם, ולכן היו"ר צריך לשלם. שר החינוך יואב קיש, השר האחראי על יד ושם, מיהר להכחיש כמובן, אבל ציין כי היו"ר חשוד בהתעמרות בעובדים ובהתנהלות כספית לקויה ולכן מעמדו בספק.
אין לי באמת דרך לקבוע מי משקר, אבל אם להסתמך על ניסיון העבר ועל מופעי הראווה של חלק מחברי הממשלה הזאת, כנראה ששיקול אחד שולי נעדר מהליך קבלת ההחלטות: מה הדבר הנכון לעשות כדי להבטיח את זיכרון השואה והגבורה, בארץ ובעולם, לעוד דורות קדימה.
הזילות שרואים הנבחרים שלנו בייעודו של יד ושם ושל העומד בראשו, מתחברת לכר נרחב של תופעות שהן חלק מחיינו לאחרונה: אתה לא פוליטיקאי טוב אם לא השווית את היריב שלך לנאצי. אין לך ערכים אם לא זיהית "תהליכים". אין לך לייקים אם לא השתמשת בדימויים אנטישמיים כנגד יהודי אחר שבסך הכול חושב אחרת ממך. משמאל ומימין אימצו ה"מנהיגים" שלנו את הפרקטיקה: אתה שונא את אחיך - משמע אתה קיים.
טשטוש האמת במוחם של שרים, חברי כנסת באופוזיציה ובקואליציה, מסכן את כולנו. הפוליטיקאים עברו מזמן את הגבול, הם חיים בעולם שכולו איבות וקונספירציות. הם חושבים שמה שמניע אותם מניע גם את האזרח הפשוט, שלרוב מחפש את השקט, השגשוג וההכלה. הם חיים בעולם מדומיין, שבו פתיחת שנת הלימודים בזמן וללא שביתה משווקת כהישג. עולם שבו סרטון בשקל וחצי ותלונות על מדפסת הם משרד ההסברה, עולם שבו "צה"ל והשב"כ עובדים אצל המחבלים". עולם שבו לגיטימי להפוך את יד ושם לכלי בוויכוח הפוליטי.
אם העם היהודי היושב בציון לא יגן בחירוף נפש, כמשימה לאומית היסטורית, על הנצחת השואה, לא יפיץ בעקשנות את הידע על הזוועות שנעשו בה ולא יחנך למניעתה פעם נוספת - אף אחד לא יעשה זאת עבורו. אם ימשיכו המנהיגים שלנו להתייחס ליד ושם כאל עוד שלוחה של מפלגה, שכל מטרתה היא לסדר ג'ובים ולשבץ אמנים מאנשי שלומנו להופעות, ככה גם יסתכלו שונאינו על מפעל ההנצחה כולו: עוד פייק של יהודים.
אלון גולדשטייןאף אחד לא ניצל מבית המטבחיים של הפוליטיקה שלנו. כל הפרות הקדושות נשחטו כבר, על הגריל עכשיו הצבא והשב"כ, טלי גוטליב כבר צרבה צד אחד על הפלנצ'ה, מן הסתם תכף יגיע ח"כ נוסף שצמא לצומי ויתנדב להפוך אותם ולהגיש לאויבינו על צלחת.
בשם ששת המיליונים, בשם סבי וסבתי ששרדו כדי לספר, בשם הילדים שלי שגדלו על ברכי הגבורה, וגם להם יש כבר בחילה מהמסחרה המצחינה שלכם: אתם בסך הכל חברי כנסת. חלקכם שרים לרגע, חלקכם פסיק, חלקכם כתם קטן על דפי ההיסטוריה שלנו, לא יותר. אז אנא, תורידו את הטלפיים המטונפות מהשואה. כבר דפקתם אותנו מספיק.
- אלון גולדשטיין הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 03.09.23
