הנכס הגדול ביותר שהיה לישראל בארצות הברית הוא היותה מדינה מנצחת, שעשתה בתחבולות את מלחמותיה, שידעה להציג מינון נכון של תדמיתה כקורבן אבל גם כמעצמה חדשנית, הייטקיסטית, שוחרת קדמה. גם אם לעיתים היה זה מצג שווא או התרברבות לשמה, היא הצליחה למצב עצמה כמדינה שכדאי להשקיע בה, רגשית וכלכלית.
אלא שבשנים האחרונות נתניהו הפך למאוס בצמרת הוושינגטונית וברוב חלקי ארצות הברית, לא רק בשל מידותיו הרעות, חמדנותו, יהירותו וזחיחותו, אלא גם בשל היעדר החמלה והיעדר תוכנית הפעולה. ניסיונו לקדם את הפיכתה של ישראל למדינה נטולת זכויות אדם וערכים ליברליים, הגולשת לדיקטטורה, זעזע לא רק את הנשיא ביידן אלא גם את העולם הנאור. ועכשיו הגיעה המלחמה בעזה, והאימה האוחזת בממשל האמריקני מהאפשרות שנתניהו גורר את ארצות הברית בעל כורחה למלחמה אזורית רב־חזיתית, ועוד בשנת בחירות.
1 צפייה בגלריה
בממשל אוחזת אימה מכך שנתניהו גורר את ארה"ב למלחמה רב-חזיתית
(צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
כל עוד נתניהו לא מחזיר את החטופים מעזה, הוא לא רק מעמיק את השבר בחברה הישראלית, אלא גם ממשיך לשחוק את תדמיתנו כמדינה מנצחת בעולם. אין תקומה בלי חטופים חוזרים - זאת צריכה להיות תמונת הניצחון של המלחמה הזאת, ותמונת הניצחון השנייה חייבת להיות שולחן עגול, שסביבו יושבים המנהיגים הרלוונטיים החותמים על הסכם נורמליזציה. שתי מדינות, פלסטין בשטח הגדה ועזה לצד מדינת ישראל. ביידן עצמו אמר בשבוע שעבר שהלחימה באזור לא תסתיים אלא אם כן יהיה יישום כאן ועכשיו של פתרון שתי המדינות - כי אין פתרון צבאי. לשולחן הזה מתכנן ביידן להביא גם את סעודיה: לא שאכפת לממלכה כל כך מגורלם של הפלסטינים, אלא שהיא שואפת לברית הגנה עם ארצות הברית ועל כן היא תתייצב, גם כמפעילת לחץ לפתרון וגם כדי לשפוך כסף לשיקום.
במשך עשרות שנים הציגה ישראל קול יבבני שלווה בסיסמה השגויה והבכיינית: "העולם כולו נגדנו". רחמים ישראל ביקשה. אלא שבשנים האחרונות הקסם האפל הזה פג. סקר של אן־בי־סי בשבוע שעבר הראה כי 70 אחוז מבני 34-18 מתנגדים למדיניות של ביידן בקשר למלחמה בעזה, כלומר נגד התייצבותו באופן מובהק לצד ישראל. בלי הקבוצה הזו, הוא לא יכול לנצח. סקר של אוניברסיטת קוויינפיק שיקף כי רוב הנשאלים מביעים סימפטיה לצד הפלסטיני במלחמה הזאת. את הנרטיב הפלסטיני מובילים בעולם הנכדים של קורבנות הנכבה ב-1948. הם הצליחו לקנות אהדה כמי שמנהלים מלחמה פראית לשלום. הם השתלטו על השיח.
ביידן יודע שהוא לא יוכל להביא לשלום כפוי. "שלום" זו מילה נשגבת, שעדיין לא מתאימה לפיסת האדמה הזו הרוויה בדם בשני הצדדים. אבל מתוך ההריסות והאימה הוא כן מנסה להביא נורמליזציה כפויה: התוכנית שלו, שאותה הוא יציג בימים הקרובים, היא העברת ניהול הרצועה לידי הרשות הפלסטינית, שתעבור שינויים ארגוניים. בממשל האמריקני מעריכים כי עם לחץ מתאים, כולל איום בהפסקת הסיוע, נתניהו יתרצה: הוא הרי מנהיג חלש, ובהנהגתו ישראל היא כבר לא המנצחת הגדולה. עזה תחובר לגדה ותוקם התשתית למדינה הפלסטינית - כי אחרי מה שקרה בעוטף עזה ובעזה עצמה, אי־אפשר לחיות ביחד.
ההיסטוריה מוכיחה כי אויבים מרים מסוגלים להתפייס: ארצות הברית התפייסה עם יפן ועם וייטנאם אחרי מלחמות אכזריות. ישראל התפייסה עם גרמניה אחרי השואה. ביידן מתקרב לרגע שבו יזנח את המילים המלטפות ויביא בולדוזר גדול וארנק פתוח לרווחה כדי לכפות על הצדדים לא רק שפיות, אלא גם פתרון מדיני, כי אין אחר - וזה הזמן לעבור מ"שקט יורים" ל"שקט מדברים". לעיתים מתוך השאול יכול לצמוח פרח.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.11.23
