כולנו מוצפים ואזוקים לרכבת הרים רגשית שכל פיסת מידע על מי מהשבויים מטלטלת אותה בפראות. כאלה אנחנו: ערבים זה לזה, לא מפקירים אף אחד מאחור, שותפים לברית גורל שעומדת למבחן בימים אלו. כל המדינה בכתה כשאוהד מונדר רץ לקראת אבא שלו. כאלה אנחנו – לב אחד. ועל כך גאוותנו.
אבל ניצחון במלחמה לא יכול להיות ממוסך דמעות. ישראל היא מעצמה אזרחית וצבאית, וחמאס הוא החלש שבאויבינו. והנה עברו יותר מ-50 ימים מהשבת האיומה; השריר הישראלי גויס בנחישות מרשימה שכמעט שכחנו שקיימת בנו; החיילים (ומדהים יותר – בני משפחותיהם) נכונים להמשיך במשימה עד להכרעה; המעצמה החזקה בעולם תומכת בנו באופן חסר תקדים; כבשנו את פני השטח של מחצית הרצועה והחרבנו אותה; ועדיין – חמאס לא רק שלא נשבר, אלא הוא ממשיך לשלוט בנרטיב של המלחמה. אומה שלמה עוצרת את צבאה האדיר ואת נשימתה בציפייה להחלטות של יחיא סינוואר, טרוריסט הביבים. ולא – זו לא הפתעה, אלא תוצאה צפויה מראש. הכיצד?
ישראל היא אכילס, הגיבור היווני המיתולוגי: כמוהו היא חזקה ואיש לא יוכל לה; אבל כמוהו יש לה נקודת חולשה – "עקב אכילס" – שמי שמכוון אליה יכול להכריע אותה. סינוואר וחבריו שוחררו מהכלא הישראלי כיוון שקודמיהם שלחו חץ בעקב הישראלי: הם הצליחו לשבות חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, "הילד של כולנו", ובכך מוטטו את החוסן המנטלי הישראלי: יותר מ-1,000 מחבלים שולחו לחופשי כדי לתכנן את מלכודת המוות לעוטף עזה.
סינוואר מכוון גם הפעם את החץ אל עקב אכילס הישראלי. להבנתו, מהלך הפתיחה שלו – גרירת תינוקות, ילדים, נשים וזקנים אל מחילות הרצועה - מבטיח את ניצחונו. ישראל יכולה לרוקן את מחסני הנשק שלה על עזה ולהפוך אותה לעיי חורבות; להרוג אלפי מחבלים; לחסל מפקדי גדודים וחטיבות של חמאס – אך הניצחון יהיה של חמאס, אם בסופו של היום הלחץ הציבורי של הישראלים על ההנהגה להחזיר את החטופים "בכל מחיר" יוביל להפסקת הלחימה לפני מימוש מלא של מטרות המלחמה.
סינוואר מחכך ידיו בהנאה לנוכח השידורים הישראליים, מאמרי הדעה, המודעות קורעות הלב, ההפגנות שדוחפות את הסיסמה "עכשיו". הוא מבין היטב שהציבור הישראלי לא מסוגל להתמודד עם סוגיית השבויים. אמנם המנהיגים מבטיחים לנו שנחזור למלחמה לאחר העסקה וכי העסקה הנוכחית מטרתה להחזיר הביתה מקסימום חטופים בלי לוותר על הכרעת חמאס, אבל האם כך ינהגו בפועל? אני חושש שהלחצים מבחוץ, שיגברו מאוד, וחשוב מכך - הלחצים מבפנים שלא להשאיר אף חטוף בידי האויב, ימסמסו את הנחישות הישראלית. הקדימון כבר מרצד על המסכים בשידור חי.
אלא שהפעם המחיר עלול להיות משמעותי בהרבה: אם גם הפעם ישראל לא תכריע את חמאס באופן שהוא יפסיק להתקיים ברצועת עזה, ישראל תאבד את הנכס הכי חשוב לעתידה: כוח ההרתעה כלפי אויביה. בניגוד לחמאס, שאיננו איום קיומי, אובדן ההרתעה הוא איום קיומי.
אילו היה ניתן להפעיל את ההיגיון, במקום שבו הרגש מציף, היינו מבינים כי יש לדחות את הקריאה לשחרר את החטופים בכל מחיר. זו קריאה מובנת – אנחנו מזהים את החטופים בשמם ובתמונתם ולכן אין דרך להכיל את "הפקרתם" חס וחלילה (פעם נוספת, לאחר ההפקרה בשבת האיומה), אבל זו קריאה שגויה. משמעותה עלולה להיות שרבים מאוד, כרגע אנונימיים, ישלמו בחייהם במלחמה שתפרוץ עקב אובדן ההרתעה. מדינת ישראל חייבת לפעול בכל כוחה להשיב את החטופים, ובכלל זה לסכן חיים של חיילים בפעולות נועזות (ע"ע אנטבה), אבל אסור לה להימנע מהכרעה כוללת של חמאס כדי להשיב הביתה את החטופים.
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןהמסורת היהודית קובעת כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הרמב"ם) ו"כל רגע שמאחר לפדות השבויים... כאילו שופך דמים" (שולחן ערוך). סיפור התשתית שלנו, יציאת מצרים, עוסק בפדיון העם כולו משבי לחירות. אלו תשתיות העומק של הערבות ההדדית הנהדרת הטבועה בנו. אבל המסורת גם קובעת כי "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון עולם" (משנה). ובמילים אחרות: אף שפדיון שבויים הוא ערך עליון, הוא לא ערך מוחלט. נכונות לפדיון שבויים ב"כל מחיר", אף שהיא נאצלת, פוגעת בתיקון העולם. ובהקשר הנוכחי – היא עלולה למוטט את ההרתעה הישראלית.
אף שהלב נמחץ למקרא המילים, חשוב להגיד בבירור: הערבות ההדדית היא נכס חשוב לביצור הביטחון הלאומי, אך היא לא ממצה אותו. גם אם הציבור הישראלי הרחב מתקשה לקבל זאת, זהו מבחנה העליון של ההנהגה הישראלית: אם יתברר שישראל לא תוכל להשיג את שתי מטרות המלחמה – הכרעת חמאס ושחרור כל החטופים – ויהיה עליה לבחור ביניהן, האם תדע לעמוד מול הלחץ הציבורי? האם נוכל להראות לסינוואר שטעה בנו? האם אכילס יממש את כוחו?
- ידידיה שטרן הוא פרופ' למשפטים ונשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
