"אני מצטער שיצאתי", הוא אומר לי. 74 ימים היה בלחימה רציפה בעזה ובעוטף, פה ושם יצא להתרעננות אבל הביתה לירושלים הוא חזר לראשונה רק עכשיו. יש לו שני ילדים קטנים שהוא כרוך אחריהם ואישה שהיא כל עולמו, ואף שאך בקושי הצליח להחליף איתם יותר מכמה משפטים בכל השבועות האחרונים הוא מצטער שיצא מעזה.
"אני לא צוחק. אני באמת מצטער שיצאתי משם", הוא שב ואומר לי. בשגרה הוא מהיר מחשבה וקל דיבור. עכשיו המילים נגרסות באיטיות בפיו כשהאכזבה ניכרת בעיניו. "אתה לא מבין איזה ייאוש זה לחזור לפה באמצע הלחימה. שם כולנו יחד לגמרי, גוף אחד, בכל מובן שהוא, מכל הסוגים ומכל הצבעים ומכל הצדדים, ופה - הכול נשאר אותו דבר. אותן מריבות ואותן שנאות ואותן סיסמאות ואותם מחנות. כאילו שעבורם 7 באוקטובר היה עוד יום רגיל בלוח השנה, שאחריו אפשר להמשיך לעשות בדיוק מה שעשו קודם".
אני מבין לליבו. כל פעם שחזרתי מביקור אצל לוחמים בשטח התקשיתי להתמודד עם הפער בין שנאת האחר וההתעסקות בטפל שמפיצים הסיקריים ששולטים במחוזותינו, לבין אהבת האדם וההתמקדות בעיקר שמשדרים אלה שמחרפים נפשם למען עמם. אם עבור אורח לרגע כמוני זו הייתה תחושה של שני עולמות הפוכים, עבורו אלה בוודאי ממש שתי גלקסיות שונות. "חשבתי שאנשים ישתנו אחרי מה שקרה, שהם יבינו מה נמצא פה על הכף", הוא אומר והייאוש מצריד את קולו.
ביקשתי לומר לו שהוא לא לגמרי צודק. ראשית, הרבה אנשים באמת השתנו בעקבות מה שהתחולל בבתינו בשמחת תורה. שנית, והיא העיקר - רוב מוחלט של הישראלים הבינו גם קודם שאין לנו את הפריבילגיה של ניהול מלחמת אחים כשאנו מוקפים אויבים שרק ממתינים לשעת כושר להשמידנו. הסקרים הראו זאת מהרגע הראשון - רק מנדטים מעטים הלכו למפלגות הקנאים, אפילו בשיא המאבק. אלא שכתמיד, הרוב נאלם דום לנוכח עוצמת קולות המתקוטטים שרעמו ברחובותינו.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'נמנעתי מלהגיד זאת כי הבנתי את כוונתו. אכן, אחרי כמה שבועות של חסד חזרו לסורם מפיצי השנאה והרעל. מחברי הקונספירציות שבו להלביש שקרים על כל רסיס אמת כדי להוכיח את "אשמת" הצד שמנגד. ברחובות שבו להפעיל את זרנוקי השנאה כלפי כל מי שחושב אחרת, ובאולפנים חזרו להגג דוברים ששנאתם היא כל מומחיותם. אפילו לוחמי צה"ל והחטופים החלו להיות מתויגים כ"ביביסטים" וכ"רל"ביסטים" לטובת קידום אידיאולוגיות "צודקות" של מתייגיהם. מסתבר שגם אחרי האסון הנורא של שמחת תורה, יש בינינו כאלה ששונאים את יריביהם יותר מאשר אוהבים את עמם ואת מדינתם. מהירות שובם לחזית השיח מאכזבת אבל לא באמת מפתיעה. תחושת התעלות לעולם לא יכולה להחזיק זמן רב.
אז אני שותק. הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה מנת עידוד מזויפת. הוא מתרומם, מתמתח ומפטיר: "טוב, חייב ללכת. יש לי המון מה לעשות". ברור לו - כמו שברור לי - שלמרות כל הכאב והאכזבה בדבריו, הוא חוזר מחרתיים להילחם בעזה, גם בשביל אלה שמקלידים בעוז נאצות עליו או על רעיו לנשק. אחרי שנפרדנו, הבטתי בו מתרחק. אני מתעקש להאמין שהוא וחבריו הם שמייצגים נאמנה את רוב מניינה של ישראל האמיתית. זו שתמיד מנצחת.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 26.12.23
