שמש, לבבות, פרחים, משפחות שלמות שממלאות את הדף, פנים מלאי חיוכים. ומתחת קווי דשא בוורוד, כי אין צבעים אחרים. בעומק המנהרות, ברגעי השבי הנוראיים, בראה לה אמיליה אלוני בת השש עולם על נייר.
שלושה ציורים שציירה בזמן השבי, ונחשפים כעת, חושפים מעט מהעולם הזה. יקום משורבט בקווים אופטימיים, מלא סתירה לאכזריות שסביבה, שאולי רק ילד, שאיכשהו עוד מצליח לאחוז במשקפיים ורודים, יוכל ליצור באפלה גדולה כל כך.
4 צפייה בגלריה
הציור של אמיליה את בני משפחת אלוני-קוניו: האמא שרון, האבא דוד, והבנות אמה ויולי
(צילום: שאול גולן)
בציור הראשון ארבע דמויות, שנחטפו כולן באותו בוקר 7 באוקטובר. אלה הם בני משפחת אלוני-קוניו: שרון, דוד, ובנותיהם אמה ויולי בנות השלוש. שרון, דודתה של אמיליה, והבנות שוחררו מהשבי. דוד עדיין מוחזק בידי חמאס.
דניאל, אמא של אמיליה, אחות של שרון, אומרת שזה ציור שעוסק בגעגועים. געגועים למשפחה הכי קרובה שהייתה איתן באותה שבת, געגועים לאחרונים שבילו איתן בחיים הנורמליים לפני שנחטפו אל הלא-נורמליות.
מה עבר לה בראש כשציירה את זה אני שואל את דניאל. שאלה בלתי אפשרית, האמת. כי לך תבין מה עבר בראש של בת שש בימים כאלו. דניאל יכולה רק לשער. "היא שמעה אותי לא מעט מדברת עליהם בדאגה עם אנשים שהיו איתנו", אומרת דניאל. "זה כנראה נצרב לה. נראה כאילו המוח והלב הנחו אותה בזמן הציור. הרגיש לה לנכון לצייר אותם".
בציור השני רואים שלוש דמויות. לנה טרופנוב, בנה סשה טרופנוב וספיר כהן. שלושתם נחטפו מניר עוז יחד עם הסבתא אירנה. מתרחשת בו חתונה, חתונתם של ספיר וסשה. את לנה הם פגשו בזמן השבי, וגם את ספיר לפרקים. אמיליה נקשרה אליהן. את סשה, בן זוגה של ספיר, היא לא פגשה מעולם אבל הכירה מהסיפורים של השתיים בשבי. לנה, ספיר ואירנה חזרו מאז, סשה עוד מוחזק בידי חמאס.
לדניאל אין מושג למה אמיליה ציירה חתונה. היא לא ממש זוכרת שדיברו על זה. אולי זו אמיליה שהחליטה לקחת את המציאות קדימה. "יום אחד אמיליה פשוט הראתה, אמרה שזו החתונה", היא נזכרת. "יכול להיות שזה מהדברים השמחים שהיא בחרה לראות".
ויש את הציור השלישי, שבו שתי דמויות. לנה ובעלה ויטלי. ויטלי ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז. בציור של אמיליה הם מטיילים יחד.
4 צפייה בגלריה
"בנינו לה סיפור לכל דבר בשבי". דניאל ואמיליה אלוני ביום השחרור | צילום: דוברות מרכז שניידר
לאמיליה הייתה מחברת שלמה שמילאה בציורים בעזרת שני העטים שקיבלה, בוורוד ובסגול. היא ציירה שם עצים, פרחים, ציפורים, המון קשת בענן, מתארת דניאל. מחבלי חמאס לא איפשרו להן לקחת איתן את המחברת מהשבי. דפי הציורים שכן הגיעו לארץ נתלשו מהמחברת על ידי לנה, שלקחה אותם עליה, כששוחררה אחרי דניאל ואמיליה, לאחר 54 יום בשבי.
שלושה ציורי ילדה שמחביאים סיפור הישרדות יוצא דופן. שם, בשבי, דניאל, יחד עם לנה, יצרו לאמיליה מציאות אחרת. לעטוף ילדה בצמר גפן מתוק, דניאל אומרת.
את אירוע החטיפה מניר עוז, למשל, לנה הפכה למעין סיפור אגדה, שאמיליה ביקשה לשמוע שוב ושוב, וכשהעבירו אותן מאחת מדירות המסתור למנהרות, דניאל הסבירה לה שלקחו אותן למקום יותר בטוח, כי בחוץ יש בומים לא טובים. "אמרתי לה שאספו את הילדים הכי מיוחדים, וכאן שומרים עלינו עד שזה ייפסק, וכשיהיה יותר בטוח לצאת, נצא", דניאל מתארת, ומוסיפה שכל דבר ממה שחוו לווה בסיפור מסגרת. כל מעבר, כל פיצוץ, כל התנהלות. "עוד סיפור ועוד סיפור. ככה בנינו את החיים שם במשך 49 ימים".
אולי, מי יודע, בעזרת שני העטים שקיבלה הצליחה אמיליה להתעופף ממחילות האדמה אל היקום שבחוץ. אל קרני שמש ספורות על נייר. אני שואל על השמש שחוזרת בכל הציורים. "את התקווה שלה", אומרת דניאל, "היא ביטאה בציורים. תקווה בלב של ילדה לראות שמש, שהייתה התקווה של כולנו".
ויטלי ז"ל ולנה יטיילו שוב תחת שמש, סביבם פרחים, רק בציור השבי של אמיליה. אבל אולי שני הציורים האחרים שלה יהפכו, כמו לחישת קסם, למעין נבואה שתגשים את עצמה. אבא דוד יחזור סוף-סוף אל שרון והבנות, וימלא תמונה משפחתית שלמה. סשה ישוב אל לנה וספיר שלו, אולי לחתונה.
רק שבינתיים אנחנו סופרים כמעט 100 ימים בלעדיהם, ובלי 136 החטופים האחרים. הלוואי שאפשר היה לפתור את זה בציור של ילדה גדולה מהחיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.01.24
