עקרונות תפיסת הביטחון של ישראל נשארו נכונים כשהיו, הבעיה היא שאף אחד מהם לא פעל עם פרוץ המלחמה, וגם לא במהלכה. איך מחזירים את הרתעת האויבים, את ההתרעה המודיעינית, את היכולת להכרעה וניצחון מהיר ואת היכולת להגן על העורף ועל היישובים סמוכי הגדר? חמישה צעדים צריכים להינקט כדי שעקרונות התפיסה יחזרו לתוקף, וכדי לוודא שאחרי מחדלי יום כיפור ו-7 באוקטובר, מחדל שלישי לא יתרחש.
הצבא הסדיר צריך להיות גדול יותר. זה נדרש למלחמות ארוכות, ובנוסף התממשות האִיום המסוכן ביותר של פריצת הגבול על ידי אלפי מחבלים הוא מהיר כל כך שכוחות המילואים לא יכולים להגיע בזמן. צה"ל צריך עוד לוחמים, אבל 31 אחוזים מהבנים ו-45 אחוזים מהבנות מקרב הצעירים היהודים לא מתגייסים, וזה מחמיר והולך בכל שנה. צה"ל זקוק לצעירים החרדים ולבנות הדתיות. זו לא יכולה להמשיך ולהיות סוגיה שמתמסמסת בגלל שיקולים פוליטיים. תתעוררו: צריך אתכם ואתכן, כולנו חלק מהמדינה, בואו לעזור.
צריך מרחב חיץ חשוף וריק מאנשים מעבר לגבול, שנשלט באש על ידינו - ומי שנכנס אליו נורה. אסור לאפשר יותר למחבלים להיות בעמדות זינוק ליד הגבול, לא בדרום ולא בצפון. המציאות הנפסדת של מאזן אימה בינינו לבינם חייבת לעבור מהעולם. אין ולא צריכה להיות שום סימטריה, אנחנו והם לא שקולים בכוח - וטוב שכך. צריך גם להתחיל להתנהג בהתאם.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• משפט הראווה של האג
• מקצצים בכבשת הרש של התרבות
• ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת
חייבים לחזור לכללי הבסיס: עיניים וקָנים בשטח, חתירה למגע ותחקירי אמת. אי-אפשר לסמוך על המצלמות, שאותן האויב משמיד. וכמו ששוב הוכח, אי-אפשר להסתמך על התרעה מודיעינית. מכשול מסיבי, עמוק, גבוה ויקר ככל שיהיה, לא שווה כלום אם לא שומרים עליו. 7.5 דקות - זה הזמן שלקח לחמאס לפרק את המכשול בגבול הרצועה. אז בשביל מה נשפכו המיליארדים? נדרשת נוכחות פיזית של מספיק כוחות בשטח, שיוכלו לתת מענה לאיום.
ניהול המערכה מחייב מניעה ושיבוש מוחלט של התקפה על ישראל, ובמקביל התקפה בהפעלת עוצמות אש אדירות על האויב ועל התשתיות במדינתו. זה יקצר מאוד את המלחמה. חתירה למגע זה משהו שלוחמי צה"ל מתחנכים עליו, אך לצד מעשי גבורה עילאיים של לוחמים ב-7 באוקטובר נשמעו גם עדויות על מקרים שבהם כוחות צבא סירבו להיכנס ליישובים. האם היה משבר ערכי בצה"ל? העניין חייב להיחקר עד תום.
שדרוג ההגנה האווירית והכנסת מערכות לייזר נגד טילים ורקטות. כל זה חשוב לנוכח האיום על ריכוזי האוכלוסייה, על מתקני התשתית ועל בסיסי צה"ל: צריך להגדיל את המימון ולהאיץ את ההצטיידות, אבל עם זאת אסור להתמכר להתגוננות, ובטח שלא להמשיך במדיניות תגובה רופסת על ירי, רק מפני שביכולתנו ליירטו. הדבר היחיד שמרתיע בני אדם אלימים מלתקוף את שכניהם הוא החשש מהתגובה, מההשלכות ומהמחיר. זו גם הדרך היעילה ביותר להרתיע את כל האויבים סביבנו: גביית מחיר עצום, שייראה לגמרי לא פרופורציונלי. המוטיבציה שלהם לתקוף היא בבחינת מצב קבוע, רק מחיר יקר ולא משתלם ימנע זאת.
החשוב מכל: מדיניות התקפית חזקה ומאיימת. ההיגיון שבשיגעון - שיגידו לעצמם כל חורשי רעתנו שאנחנו משוגעים לגמרי ושלא כדאי להתעסק איתנו. אי-אפשר להגיב על רקטות בירי על דיונה או על ואדי שומם, ולצפות שיכבדו אותנו ויירתעו מפנינו. אי-אפשר להגיב על איומים, בהכנסת מזוודות כסף, ולצפות שייזהרו מאיתנו.
גלעד שרוןצילום: ירון ברנרבמשך שנים, גם בסבבי הלחימה מול עזה, נהגה ישראל כאציל פולני ושמרה על כללים טיפשיים, שלהם רק אנחנו היינו מחויבים. חיפשנו מחבלים בפינצטה, בלי להבין שהמלחמה היא מול עזה המדינה. וכשנלחמים במדינה, לא מספקים לה חשמל ודלק ומים ואוכל, ובטח שלא מזוודות של כסף. אף שכבר תקופה ממושכת מדובר על אפשרות של מלחמה רב-זירתית, בכל זאת נתפסנו בלי מספיק חימושים ותלויים ברכבת אווירית. זה חוסר אחריות ואסור שזה יקרה יותר. כוח האש הוא יתרון גדול שלנו בקרב, ואין כוח אש בלי תחמושת.
עם ישראל חזק בהרבה מההנהגה שלו. ההנהגה הנוכחית כשלה במשימתה העיקרית: שמירה על אזרחיה. היא אינה ראויה לעם הזה, והעם ראוי להנהגה טובה הרבה יותר.
- גלעד שרון הוא חבר ליכוד
