המצב בעזה מסובך מאוד וקשה לניתוח ולהסברה: מה ישראל עושה, מה חמאס רוצה, מה המצב האמיתי בקרבות, ואיך כל זה משפיע על החטופים ועל הסיכויים לשחרר אותם. אם נוסיף על המצב המטורף והטרגי הזה את ההוריקן שחולל 7 באוקטובר בעולם - נקבל אוסף בלתי נגמר של פרטים שקשה מאוד למצוא בו את הידיים והרגליים.
- לרשימת החטופים - לחצו כאן
הנה הצעה כיצד להסביר באופן פשוט יחסית חלקים נרחבים ממה שקורה - שובה של הקונספציה. במערכת הביטחון ומעט במערכת הפוליטית (שכן רק מעטים בה בקיאים בפרטים), מתבוננים בחרדה גדולה במה שנראה לאחדים כמו כניסה ישראלית למנהרה דומה מאוד - אפרופו מנהרות - לזו שהובילה את כולנו לשבת השחורה.
הכותרת
היום שאחרי המלחמה על פי אולמרט
30:21
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושריו ועוזריהם ועוזרי עוזריהם בוודאי שאינם רוצים בטובתו של חמאס. אין להעלות על הדעת שמי מהם אי פעם רצה בטובתו. אבל בפועל, במעשים, התנהלות השלטון הישראלי קובעת בפעם השנייה עובדות בשטח שעלולות להותיר את חמאס ככוח השולט ברצועה, ולמנוע אלטרנטיבה שתראה שישנה אפשרות אחרת. כחלק מהקונספציה שנובטת פרא מול עינינו, ישראל מתפרקת מנכסים סופר-חשובים שלה שהיו עשויים לשמש קלף חזק לטובת החטופים או לטובת השגת הסדר היום מעמדה של הרבה יותר כוח.
המילה קונספציה משויכת בטעות למילון המונחים שבו השתמשה קהילת המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים. למעשה היא נולדה בהקשר הזה רק אחרי המלחמה, בשימוע שנערך לאלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמה, בוועדת אגרנט. "חברי הוועדה שאלו אותי כל מיני שאלות ואני רואה שהם לא מבינים את העניין, לא בקיאים בנושא עליו אנחנו מדברים", שיחזר זעירא את אותו דיון בראיון שערכנו יגאל קיפניס ואני עימו, במלוא 50 שנה למלחמה: "החלטתי למצוא מילה שבה נכנה את התפיסה הזו של חטיבת המחקר, תפיסה שלא קראו לה עד אז בשם - ובאה לי המילה 'קונספציה'".
הקונספציה במקרה של חמאס הייתה שעדיף להותיר אותו שולט בעזה, מוחלש צבאית ומורתע מלתקוף את ישראל. הקונספציה הזו תוגברה בידי הימין בהובלת נתניהו שראה בחמאס "נכס", כהגדרתו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאם הוא ייוותר כגורם השולט בעזה, אזי הדבר יחליש את הדומיננטיות של הרשות הפלסטינית בתוך עמה, ובעולם בכלל - ויאפשר לישראל לסרב לעד לדון בפתרון שתי המדינות.
הקונספציה התרסקה ברעש מחבלי הנוחבה הפורצים את המכשול הקרקעי המפואר. אבל כעת, מזהירים אותם גורמים ביטחוניים ודיפלומטיים, מובילה מדיניות הממשלה הנוכחית את כולנו למקום שבו ישראל וסדרי העדיפויות המשונים שלה ויהפכו שוב את חמאס לגורם השולט ברצועה.
"מי שאומר שיש הכרעה מוחלטת של חמאס לא אומר את האמת", אמר גדי איזנקוט בראיון לאילנה דיין. "אין לספר סיפורי אלף לילה ולילה. מטרות המלחמה עוד לא הושגו, אבל המלחמה כבר לא מתרחשת. יש כוחות מצומצמים יחסית, יש דפוס פעולה אחר". במילים אחרות - הדרג המדיני, שהורה לצה"ל להוציא את רוב כוחותיו מעזה, יודע היטב כי כך לא יושג "הניצחון המוחלט" כהגדרתו של ראש הממשלה.
נתניהו לא הסביר מהו אותו "ניצחון מוחלט" אבל אם ניצמד להגדרות שנקבעו לצבא, הרי שהן כוללות את פירוק התשתיות הצבאיות של חמאס. אבל כיצד ניתן לעשות זאת, תהה והסביר היטב האלוף יצחק בריק - בלי כיבוש רפיח, העיר השלישית בגודלה ברצועה, בלי לחסום את המנהרות לאורך ציר פילדלפי, חוצות הגבול לתוך מצרים, עורק החמצן והמזון של החמאס? בלי החסימה הזו, עזה אולי תחת מצור, אבל חמאס נמצא בקשר שוטף עם העולם, יוצא ונכנס כרצונו ומחדש את המלאים לאנשיו אם ירצה.
תיעוד: עזתים קוראים להפיל את חמאס
(צילום: דובר צה"ל)
אחת הסיבות שישראל לא פעלה שם עד עכשיו - ויש סיכוי סביר מאוד שלא תפעל שם גם (בוודאי לא לאורך כל ציר פילדלפי) - היא מצרים. דרוש שיתוף פעולה הדוק ואינטימי ועמוק של מצרים כדי לחסום את המנהרות, ולהתמודד עם עוד אין-ספור אתגרים שיעלו בכיבוש האזור.
אבל זאת האחרונה הבהירה לישראל כי לא תסכים לסידורים המורכבים ולא תסייע לה בחישוף ובהשמדת המנהרות גם מהצד שלה, עניין קריטי לאפקטיביות המבצע. היא לא תקבל אף בקשה של ישראל ביום הזה, כל עוד ישראל לא תתחיל לדבר על היום הבא - על היום שאחרי.
אבל הממשלה בהרכבה הנוכחי לא עורכת דיון אמיתי על היום שאחרי כדי למנוע את קריסתה כלפי פנים, השמדת הקואליציה בידי הימין הקיצוני, הרואה במתקפת 7 באוקטובר ראשית גאולה ואבן פינה להקמת גוש קטיף מחדש. הוא לא יקבל נסיגה ישראלית לפני אותו "ניצחון מוחלט" שרק הולך ומתרחק ככל שעוד כוחות יוצאים מהרצועה. נתניהו עצמו הודיע שהוא מסרב בכל תוקף להכנסת הרשות הפלסטינית לרצועה, שזה, בפורמט כזה או אחר, התנאי של כמעט כל המדינות שעשויות לתמוך ולשלם בשיקום עזה ולקיחת חלק ב"יום שאחרי".
דוברים מטעם נתניהו מסבירים שאין צורך לדון כרגע ביום שאחרי כי ממילא הצבא אמר שייקחו לו עוד שנתיים, אבל הם מתעלמים לחלוטין מכך שאי-הדיון כעת על היום שאחרי, מאיין את האפשרות לדון על הרבה מאוד דברים שהם קריטיים ליום הזה. מהלך צבאי חייב להסתיים ברגל סוגרת מדינית-דיפלומטית. זו הדרך היחידה שבה יהיה ניתן לקטוף את הפירות מפעולות צה"ל.
ב-2014 ויתרה ממשלת נתניהו על הצעה של מדינה-לא-ענייה לממן את שיקום הרצועה אחרי "צוק איתן", בתנאי שהרשות הפלסטינית תנסה לחזור ולהיות מעורבת שם וישראל תיכנס למשא ומתן מדיני מואץ מולה. הכול היה יותר חשוב - העיקר שלא יתקיים משא ומתן לשלום, ושמעמדה של הרשות ילך ויישחק. רק מדינה אחת הסכימה לתנאים הללו - קטאר - ואנחנו יודעים איך כל זה נגמר.
לא רק המצרים עצבנים. גם האמריקנים, מאוד. להם, נוסף על הדרישה לדון ביום שאחרי ולטפח את הרשות הפלסטינית, יש שורה ארוכה של דרישות מישראל - לא לפתוח מלחמה בצפון, לגלות ריסון בשאר הגזרות, להעביר סיוע הומניטרי לרצועה, להעביר את כספי המסים לרשות הפלסטינית ההולכת ונחנקת ולפעול בעוצמה נגד אלימות המתנחלים. אבל מעל לכל - עומדת הדרישה לדון כבר ביום שאחרי. לישראל מנגד יש תמיד רשימה ארוכה של בקשות מארה"ב, שמאז 7 באוקטובר מוסיפה להתארך.
ממשלת נתניהו, שיש בה כאלה המבינים את התלות בארה"ב, נזהרת שלא להגיע לפיצוץ מוחלט מול וושינגטון. היא עושה זאת באמצעות פתרון חלק מהבעיות שהאמריקנים מעלים - החלק שלא משפר במשהו, חס וחלילה, את מעמד הרשות.
במילים אחרות - קחו הקטנה משמעותית של הלחימה (ולפיכך הקטנה של מספר ההרוגים הפלסטינים), קחו סיוע הומניטרי שישראל תיתן לו כתף (ח"כ יוליה מלינובסקי מנסה לבדוק בימים אלה מי משלם את הובלת הסיוע מנמל אשדוד לעזה), תנו שליטה לחמאס על מי ומחלק ומי מקבל את הסיוע, ובתמורה הניחו לנו, לממשלת הימין, בכל מה שנוגע לגדה המערבית, להתנחלויות, ולרשות הפלסטינית.
זהו סדר עדיפויות מוזר שגורם לשתי תוצאות קשות. הראשונה - הוא יחזיר, ובעצם כבר מחזיר, את חמאס לשלוט על חלקים ברצועה. באין יום שאחרי, אין מי שייקח את המושכות מישראל, ולאט לאט ובטפטופים אנשי חמאס, בבגדים אזרחיים וללא נשק, לוקחים מחדש עוד ועוד תפקידים. כשחמאס שולט בתעבורת המזון, ועורקי אספקת הנשק שלו מבחוץ לא נפרמו לחלוטין - קל יהיה להעריך מה ייקרה בשבועות הקרובים. ישראל מנציחה את שלטון החמאס. הקונספציה קמה מחדש.
תוצאה שנייה היא שההסכמות הללו עם ארה"ב מפרקות את ישראל מחלק מקלפי המיקוח ומנופי הלחץ שיכלו לשמש לטובת השבת החטופים. אלו בדיוק הנקודות שיחיא סינוואר עשוי היה לדרוש - נסיגת כוחות ישראלים מהרצועה, מניעת טיפול ישראלי בסיוע ההומניטרי, מתן אפשרות לחמאס לשלוט בו ואספקה סדירה יותר.
עסקת התרופות הוכיחה שיש לישראל מנופים. חמאס לא פועל בגלל טובתה של ישראל ואם הסכים לעסקה שסירב לה קודם, הרי זה בגלל שקיבל משהו. אבל זו דוגמא קטנה שמעידה על שאר הדוגמאות הרעות. ישראל צריכה לוודא שהיא לא מגדלת שוב, בפעולותיה ושיתוקיה, את החמאס ככוח שולט ברצועה - ואולי הפעם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.01.24
