תתארו לכם שראש הממשלה נתניהו היה מדבר לציבור כפי שסרן טשאגר טוואבה, מפקד מחלקה בגדוד 13 של גולני, שנאלץ לבחור בין לחזור לחייליו הנצורים במוצג פגה לבין הצלת אזרחים בכפר עזה, דיבר מול הורי החיילים שתחת פיקודו. בכנות, ביושרה, בפשטות. במקום לאחז עיניים ולהבטיח הכל (שמקביל ללא כלום), היה משתף בכובד הבחירה שמונחת על כתפיו בין טובת הכלל לטובת פרטים ובקשיי ההתמודדות הנוראה עם הכורח להציל קבוצת אנשים אחת במחיר הפקרת קבוצת אנשים אחרת. דמיינו שנתניהו היה חושף כמו טשאגר ב"עובדה" את כאבי הבטן שילווהו עד יומו האחרון, לא מהתקרבנות אלא מהבנה ש"בחרת להיות מפקד? תשלם את המחיר". כמה זה היה מקל עלינו להניח לו לקבל את ההכרעה בלי להוסיף כובד נוסף על משקלותיה.
ותתארו לכם ששרת התחבורה מירי רגב הייתה מתנהגת כמו אורלי דה־פריס, אחות בית חולים במשרה וחצי, שבזמנה המועט הפנוי מסיעה לוחמים מהחזית לבתיהם ובחזרה. במהלך ארבעת החודשים האחרונים גמעה אורלי למעלה מ־25 אלף קילומטר על חשבונה. דמיינו שרגב הייתה מנצלת את רכב השרד שלה לטובת זאת, במיוחד בלילות ובשבתות כשאין תחבורה ציבורית. כמה זה היה עוזר לה ולחבריה לממשלה לקבל החלטות לא מנותקות ולנו - להאמין בכנותן.
ותתארו לכם שרמטכ"ל צה"ל עד לפני שנייה, אביב כוכבי, היה מתנהג כמו סרן ה' מיחידת יהל"ם ששמע על המלחמה כשטיפס על האוורסט, אליו הגיע לאחר שהשתחרר משבע שנות שירות בצה"ל. בלא שנקרא, ה' הזמין מסוק פרטי שלקח אותו על חשבונו לקטמנדו, וממנה מיהר ארצה ללבוש את המדים שאך זה אפסן. כדי לא להקשות על מחליפו בתפקיד, לקח לעצמו תפקיד של לוחם זוטר. זאת שעה שכוכבי ניצל עד היום האחרון את שנת החופש בתשלום שמגיעה לו ולא עלה על המדים, כשסביבתו מנמקת זאת בכך שלא רצה להקשות על מחליפו. דמיינו שכוכבי היה עולה על מדיו עם פרוץ המלחמה ומצטרף ללוחמים אפילו בעמדת שמירה אחורית. כמה ביטחון היה מעשה זה נוסך בכולנו.
ובכלל, דמיינו לו כל רבי־האלופים והאלופים בדימוס שמפרכסים עצמם על המרקע מדי ערב היו נוהגים כמו תא"ל (במיל') איקה ברנד, מפקד טייסת ומפקד בסיס בעברו, שעם פרוץ המלחמה, כשהוא בן 75, בחר להתנדב בצניעות בתור נהג משאית תובלה (גיליתי זאת במקרה ולמורת רוחו בהפסקת מנוחה שלקח בכביש 6). כמה קל היה להאמין שגורל בנינו הופקד בידי מפקדים שבאמת ראויים לכך.
ולסיום, תתארו לכם שהמתיימרים להנהיגנו מכל התחומים, במקום תמיד להרחיק עצמם מכל כישלון או מחדל, היו מתנהגים כמו רס"ן יצהר הופמן ז"ל שחיפש מיוזמתו את פרח פילו, חברת קיבוץ בארי שלא הצליח להגיע לחלצה באותו יום ארור, וביקש את סליחתה. פרח העידה אחר כך ש"בסליחה שלו הוא פרק את הכעס שלי". עכשיו דמיינו לכם שמנהיגינו היו מתנהלים כך במקום להסתתר מאחורי יועצי תדמית ועורכי דין שמייעצים להם לשתוק.
תתארו לכם את כל זה - ועכשיו אפשר להתחיל לתקן.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.02.24
