תרשמו לפניכם כדי שלא תופתעו. מה שראינו במוצאי השבת ברחובות תל־אביב, זאת רק ההתחלה. עם הזמן זה ייראה לנו יותר ויותר טבעי. כמו כל דבר נורא אחר במדינה שהצלחנו לנרמל, זה מה שיקרה גם לאלימות השוטרים.
זה זמן רב שהמשטרה נוהגת באלימות. שנים רבות האלימות הזאת הייתה מופנית בעיקר לקבוצות היותר חלשות באוכלוסייה, ערבים, חרדים, אתיופים ואפילו נכים בכיסאות גלגלים. האם יש משהו במשטרה שמנקז לשורותיה אנשים אלימים וסדיסטים? שהרי אחרת איך אפשר להסביר את אותו שוטר על סוס שהצליף עם המושכות בראשו של אדם מבוגר, או את המפגינה שנפגעה מסוס כשחצתה כביש, או שאנשים שכל חטאם היה שהפגינו, פונו לבית חולים לאחר שנפגעו מסילון של המכת"זית בעיניהם.
גם בני משפחות חטופים, שהגיעו לקפלן מרחבת המוזיאון כשהם נושאים לפידים - נפגעו ממטח המים. "זה היה כמו במשטרים אפלים שאנחנו רואים בסרטים ונחרדים שיש מקומות ששוטרים מתנהגים ככה", סיפרה מפגינה עם ותק בהפגנות בקפלן. "סוסים עולים על המדרכה כדי להפחיד נשים מבוגרות ולא מאיימות, 20 שוטרים שהקיפו חמישה אנשים, ביניהם איש צבא בכיר בדימוס ופשוט סגרו עליהם. הכל היה אלים ותוקפני. שתי נשים נפלו לידי על הכביש מפחד הסוסים ואחת מהן נדרסה מהסוס. ברגע אחד הרגשתי שהפכתי להיות מאזרחית נורמטיבית, למצב שבו אני חייבת לציית לשלטון. זו הייתה הפגנה של כוח ואלימות בלי שום סיבה".
אלימות המשטרה נכונה כנראה בכל העולם. תנועת "חיי שחורים נחשבים" באמריקה הפגינה את זה באופן בולט, וגם במדינות אחרות ניתן לראות נטייה אלימה וסדיסטית בכוחות המשטרה. אבל רק בישראל, ובייחוד בתקופת בן גביר, השוטרים לא נענשים, במקרים שבכלל נפתחת חקירה. להפך. מובטח להם קידום. או כמו שאמר בן גביר: "אם כתבו עליכם ב'הארץ', בואו אליי ונטפל בקידום עבורכם".
צריך לומר שהמשטרה הייתה אלימה עוד לפני שבן גביר התמנה לתפקידו. תפקיד שהתדרדר מהתואר שר המשטרה לשר לביטחון הפנים לשר לביטחון לאומי, ועדיין נותר שר המשטרה. הגוף המתעקש לקרוא לעצמו "מחלקה לחקירות שוטרים" מורכב משוטרים ורואה את תפקידו העיקרי בחיפוי על פעילות שוטרים הקרובה לעבריינות. הפרקליטות, המוכה והחבולה מאז תחילת טיפולה בפרשיות נתניהו, רחוקה מטיפול אמיתי בבעיה.
מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ובטיפולו הנמרץ של השר, עלה סף האלימות, והורחבה האוכלוסייה אליה מופנית אלימות זו. מתנגדי המשטר הפכו מטרה לגיטימית לאלימות שאינה יודעת גבול. המפגינים נגד הממשלה - החל בקצינים מבוגרים במילואים, קשישות, נערות צעירות, תלמידי תיכון, ועד הורים שכולים, חטופי חמאס משוחררים, משפחות חטופים, עוברי אורח הדורכים במקרה על הכביש - כולם מטרה לגיטימית לשוטרים. אפילו מי שצייצו ברשתות אמירה בוטה יותר או פחות נגד השלטון, מוזמנים לחקירה בתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריהם.
גם אופיה של האלימות השתנה והחריף. היום כבר מותר, בנגוד לחוק מפורש, להתיז סילוני מים או בואש, בכינון ישיר, לפרצופם של אנשים. מותר להניח ברך על צוואר עד כדי חנק, מותר לזרוק רימוני הלם ללא אזהרה על ראשם של מפגינים, לגלגל נערים על הכביש בצואת סוסים, לחבוט באלות בראשים, ובעיקר מותר לדובר המשטרה, עיתונאי שהפך לקצין בכיר, לעמוד מול המצלמה ובלי למצמץ להכריז שאין אלימות משטרתית.
בינתיים רוב העצורים, הנקטפים ביד קלה ומובאים בפני שופט, משוחררים ללא תנאים. אבל זה רק עניין של זמן, ושל נחישותו של שר המשפטים, שגם שופטים יצטרפו למעגל הרשע
בינתיים רוב העצורים, הנקטפים ביד קלה ומובאים בפני שופט, משוחררים ללא תנאים. אבל זה רק עניין של זמן, ושל נחישותו של שר המשפטים, שגם שופטים יצטרפו למעגל הרשע. וזו, כנראה, רק ההתחלה.
בשבועות הקרובים תלך ותגבר המחאה. המילואימניקים שחוזרים הביתה ייצאו לרחובות. ההיסוסים של ראשי המחאה, האם העיתוי לצאת לרחובות הוא נכון - ילכו ויתפוגגו. הימשכות המלחמה, ההימנעות של השלטון הנוכחי לקבוע מועד בחירות - יגבירו את הזעם. וככל שהרחובות יתמלאו בתומכי המחאה ודורשי הבחירות - כך תגבר התביעה של שר המשטרה להגביר את הכוח, להחריף את האלימות.
חבורות בריונים חמושים, בלבוש מאולתר שעליו כתוב "כיתת כוננות", כבר מסתובבות בחלק מהערים. בינתיים הן מטרידות בעיקר ערבים, אבל זה רק עניין של זמן עד שיתחילו להיטפל למי שנראים שמאלנים.
וכל זה קורה כשהמלחמה בעזה נמשכת, הצפון הולך ומסלים, השטחים בוערים ובמרכז הארץ שוטרים מרביצים למפגינים. יש תיאור יותר מדויק למדינה שלא היינו רוצים להידמות לה?
היינו מצפים לשמוע מראש הממשלה ביקורת על איבוד העשתונות של המשטרה. נזיפה במי שאיבדו את הרסן, תרתי משמע. אבל האם באמת לזה היינו מצפים? הרי איך יכולות להיות ציפיות ממי שנמנע מכל ביקורת על הגורמים הקיצוניים בממשלתו, מילולית או מעשית, מתוך החשש לאבד את קואליציית ה־64 שלו. ממי שכל התנהלותו היא פוליטית, ומונעת באופן מוחלט מאינטרס הישרדותי. מי שבעצם ויתר על כיסאו פעם אחת ליריב לוין, ופעם לאיתמר בן גביר. ושתישרף המדינה.
וכן, זאת רק ההתחלה. עוד מעט יתחילו לדפוק בדלתות של כל מי שסימן "אהבתי" ליד התבטאות כזו או אחרת בפייסבוק או בטוויטר, ייכנסו הביתה, יעכבו לתחקור ויפשפשו לאנשים בארונות.
עוד מעט יעצרו עיתונאים שאינם סגל, סג"ל או אפילו קלמן, שיידרשו לחקירות במרתפים.
עוד מעט יסגרו מוזיאונים ותיאטראות שאינם מיישרים קו עם מדינת בן גביר. כי יש למישהו ספק שזה מה שאנחנו, שזה מה שנהיינו, מדינת בן גביר? או לפחות שאנחנו ממש בדרכנו לשם?
לכל מי שמופתע, התשובה היא כן. אנחנו בדרך לשם.
היינו מצפים לשמוע מראש הממשלה ביקורת על איבוד העשתונות של המשטרה. נזיפה במי שאיבדו את הרסן, תרתי משמע. אבל האם באמת לזה היינו מצפים? הרי איך יכולות להיות ציפיות ממי שנמנע מכל ביקורת על הגורמים הקיצוניים בממשלתו, מילולית או מעשית, מתוך החשש לאבד את קואליציית ה־64 שלו?
פורסם לראשונה: 00:00, 26.02.24
