כאשר יואב קיש נבחר לראשונה לכנסת, ב־2015, ביקשתי לפגוש אותו. הוא היה חריג ברשימת הליכוד: טייס קרבי לשעבר ובוגר התנועה לשוויון בנטל, שחרתה על דגלה את גיוס החרדים לצבא. פגשתי בחור מבוהל. הוא פחד ממה שהוא עלול לומר ופחד ממה שאני עלול לומר. הבנתי את מצוקתו: הוא לא היה הפוליטיקאי הראשון שנתפס ללחץ בשערי הכנסת. תשע שנים עברו מאז, וקיש עדיין מבוהל. כמו שאמר פעם שרון על נתניהו, מריחים את הזיעה.
בקדנציה הנוכחית קיבל קיש את משרד החינוך, משרד שהיה פעם משאת הנפש של פוליטיקאים ששאפו למשהו שהוא יותר מכוח, כבוד וכסף, פוליטיקאים שביקשו לעצב את דור הישראלים הבא. קיש השקיע את מרצו בהזרמה בלתי־נגמרת של תקציבים לרשתות החינוך החרדיות, אלה שדואגות למנוע מהתלמידים שלהן לימודי ליבה ומנציחות את הפטור שלהם מעבודה ומחובת שירות. הוא עושה כמיטב יכולתו לטפח את כל מה שהטיף נגדו בתחילת הקריירה.
האם הוא אופורטוניסט? גרוע מזה, הוא סריס, עבד לרצונותיהם של אחרים. הפחד שמא תיאמר עליו מילה רעה בסלון בקיסריה מעביר אותו על דעתו. אין פלא שהוא נופל מבור לבור, מכישלון לכישלון. בתחילת הקדנציה ניסה לפרק את דירקטוריון הספרייה הלאומית. הסיבה: שי ניצן, רקטור הספרייה, הוכרז כאויב המר של המשפחה בקיסריה. חייבים להדיח אותו.
מדוע הספרייה הלאומית זקוקה לרקטור לא ברור - בכל שנותיה היא הסתדרה מצוין בלי התפקיד הזה. מכל מקום, הניסיון הגס להכפיף את אחד הנכסים התרבותיים החשובים ביותר של המדינה לגחמה אישית של פוליטיקאי הסתיים בתוצאה הפוכה: כל שינוי בסטטוס של שי ניצן הפך מאותו רגע להדחה פוליטית. ניצן חייב את המשך כהונתו למשפחת נתניהו.
גורל דומה זומן לניסיון של קיש להדיח את דני דיין, איש ימין שלא בא בטוב למשפחה, מתפקיד יו"ר יד ושם, ולניסיון שלו להשתלט פוליטית על המועצה להשכלה גבוהה. אם המהפכה המשטרית של לוין ורוטמן הייתה טרגדיה, ניסיונות ההדחה של קיש היו לפארסה, לבדיחה.
ועכשיו הגיע תורו של פרס ישראל. ההחלטה של קיש, לבטל את פרסי ישראל השנה ולתת במקומם פרסים בשני נושאים בלבד, גבורה אזרחית וערבות הדדית, נראתה מוזרה: למה לקלקל מה שעובד בסדר, מה הקשר למלחמה, למי זה מועיל. העיתונאי בן כספית סיפק במהלך סוף השבוע תשובה: היזם איל וולדמן היה אמור להיות אחד הזוכים, בשל תרומתו האדירה לתעשיית ההייטק הישראלית. וולדמן פעיל בתנועת המחאה ומבקר בחריפות את נתניהו וממשלתו. קיש ביקש לפסול אותו בגלל התבטאויותיו, ובהיעדר סיבה טובה יותר פסל את כולם.
קיש מכחיש. הוא תולה את ההחלטה שלו במלחמה, אם כל התירוצים.
פרסי ישראל הם מפעל מרשים, שנותן כבוד לנכסי הרוח של החברה הישראלית. תהליך הבחירה, באמצעות ועדות מקצועיות, סביר ומכבד; האולם לובש חג - גם הצופים בבית; בטקס עצמו יש משהו בולשביקי: הנשיא, ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון, שר החינוך וראש עיריית ירושלים יושבים מאחורי שולחן ארוך. כל זוכה פוסע לאורך השולחן ולוחץ את ידי המכובדים, מחליף איתם כמה מילים של כלום, מסתחבק. זה נחמד, אבל לא חיוני: למי נחוצה כל הכבודה הזאת, שמתרוצצת לאורך יום העצמאות מטקס לטקס; למה לא להסתפק בנשיא.
ניסיתי להיכנס לנעליו של קיש: אם ולדמן מקבל את הפרס נתניהו חייב ללחוץ את ידו. נתניהו יעמוד בזה - ראיתי אותו לוחץ בחום את ידיו של ערפאת - אבל מה תגיד שרה, מה יגיד הילד. אם הוא, השר הממונה, יאפשר לזה לקרות, הוא גמור
ניסיתי להיכנס לנעליו של קיש: אם ולדמן מקבל את הפרס נתניהו חייב ללחוץ את ידו. נתניהו יעמוד בזה - ראיתי אותו לוחץ בחום את ידיו של ערפאת - אבל מה תגיד שרה, מה יגיד הילד. אם הוא, השר הממונה, יאפשר לזה לקרות, הוא גמור.
השכבה הבכירה בליכוד נחלקת היום לשלושה סוגים: חרד"לים מסוגם של שלמה קרעי ומשה סעדה; עסקנים מקצועיים שכיסאם אומנותם מהסוג של ישראל כץ וחיים כץ; חיילים בשירות המשפחה מסוגם של מירי רגב ויואב קיש. הסוג הראשון הוא שלוחה של סמוטריץ' ובן גביר; הסוג השני הוא מה שהייתה מפא"י לקראת סוף דרכה; הסוג השלישי פתטי. אפילו פקודות הם לא מצליחים למלא.
