מה כבר יכול להיות ההבדל בין חבורה גדולה של ילדים שיושבים על הדשא בקריית אונו או אבן יהודה, לבין החבורה הגדולה שישבה אתמול בקצהו של קיבוץ גבולות, כ-15 ק"מ מעזה? לא צריך להיות הבדל. ילדים בני 9, 10 ו-11 ביחד. ילדים זה ילדים. יש פה קולות של ילדים מפטפטים, אבל בשקט. אין המולה, אין צעקות ואין צחוקים.
כשהם יושבים משולבי רגליים למרגלות הפודיום שעליו עומד ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני, הם שקטים. אף אחד לא מפריע. יש מי שכובש את פניו בדשא המלאכותי שנפרס כאן במהירות. שתי ילדות נצמדות זו לזו כמו שעושות לפעמים ילדות. אבל כאן זה נראה אחרת, כאילו הן פוחדות להרפות זו מידה של זו.
גדי ירקוני לא מדבר אל המבוגרים שעומדים שם, הוא מדבר אל הילדים. באיזו עדינות, באיזו רגישות, באיזה כבוד הוא עושה את זה. 250 ילדים שחזרו לעוטף עזה אחרי שהייה ארוכה בבתי מלון, חזרו הביתה כדי להתחיל את שארית חייהם.
"כולנו עברנו אירוע מטלטל ב-7 באוקטובר", אומר ירקוני. "מאז אין שמחה שלא מהולה בעצב. אין מבט קדימה מבלי להסתכל אחורה, על מה שהשארנו מאחור. הדבר הגדול ובעל הערך ביותר שיש לנו לדאוג לו זה לחטופים שלנו. הילדים, המבוגרים, הסבים והסבתות שלנו, שנחטפו מהבתים והם כבר 156 ימים בשבי".
במקום הזה לא מדברים ברמזים. לא נזהרים מלהגיד את המילה "חטופים" כי הילדים צעירים מדי. פה הילדים יודעים הכול. ילדים משדרות ומיישובי העוטף שבני משפחותיהם נרצחו, שסבם וסבתם או האבות שלהם יושבים עדיין במנהרות בעזה. רובם חוו חוויות ששרטו עמוק את נשמותיהם.
"אתם שומעים את הרעש בלילות?", אומר להם ירקוני. "אלה החיילים שנלחמים יום ולילה. רעש שבשבילנו הוא טוב, כי זה אומר שנוכל להמשיך הלאה". אין שום רחש בקהל. "והקטע המשמח", אומר ירקוני, "שכולנו חוזרים הביתה לבית הספר, שמתחיל כאן, באוהלים. ושבעזרת חוסן לילדינו, אנשים שנותנים לנו את האפשרות לחזור ולהמשיך כחבורה מלוכדת, שנמשיך לצחוק ולאהוב ולעזור אחד לשני. נמשיך לשחות בבריכה, לשחק בכדור, לקפוץ בגומי. מותר לצחוק, מותר לחייך, מותר לריב. כי אנחנו ניצחנו ועוד ננצח כשנחזור כולנו לגור ביישובים שלנו".
המטרה: להחזיר את האמון
מוקדם מדי לדבר על צחוק. גם לא בטוח כמה מהילדים שהגיעו ללמוד באוהלים, ושהיועצים והמטפלים שלהם מחכים לסייע להם בחדרים היבילים שנבנו תוך ימים - מבינים שמי שדואג להם זו לא הממשלה, אלא החברה האזרחית, במקרה זה "ציונות 2000" ו"שיתופים" שבראשם עומד איש העסקים והיזם החברתי רוני דואק. אלה זיהו כבר ב-8 באוקטובר את נושא החוסן הפיזי והמנטלי של הילדים גם כבעיה המיידית והאקוטית, וגם כבעיה לטווח הרחוק. או כפי שאומר דואק: "אם לא נטפל בילדים האלה, יהיה פה דור אבוד".
תוך ימים הם נפגשו עם ירקוני ואלון דוידי, ראש העיר שדרות, השקיעו מיליונים ויצרו תשתית של מרכזים שהחליפו את המתנ"ס שבבית. אלפי מטרים של כיתות ניידות וחללי פעילות ליותר מ־10,000 ילדים, שהתפנו משדרות ומהעוטף למלונות בים המלח ולאילת. תוך שבועיים הוכפל מספר הילדים, והמרכזים נתנו מענה לפעילות הלא-פורמלית שלהם מהצהריים ועד הלילה.
אתמול, בטקס הצנוע של גזירת הסרט בבית הספר בגבולות, חזר דואק על הבטחתו הראשונית: הם כאן כדי להישאר. הוא מבטיח את זה לילדים, לראש המועצה האזורית, למורים ולמטפלים ולמנהלת בית הספר, דנה פרץ. הם לא יעזבו אותם עד לשיקום מוחלט. זהו טקס קצר, שמתחשב בילדים הצעירים ושמדבר אליהם בגובה העיניים.
5 צפייה בגלריה
בית הספר הזמני למפונים, באוהלים. "ננצח כשנחזור כולנו לגור ביישובים שלנו"
(צילום: רונן גולדשטיין)
כל כך הרבה אנשים טובים שותפים פה לעשייה, אנשים שכל מעייניהם נתונים לטובת הילדים האלה, פגועי טראומת 7 באוקטובר, שהחיים המתוקים שהיו להם נלקחו מהם מבלי שוב. במהלך הטקס הזיל אחד הילדים דמעות. אבא שלו חטוף בעזה. הדבר הכי חשוב בעיני ירקוני הוא להחזיר את האמון של הילדים. אפילו בהורים שלהם הם איבדו אמון, הוא אומר, אחרי שהבטיחו להם שהם מוגנים, שלא יקרה להם כלום. ואז הם נפגשו עם הטבח. "אי אפשר לשמוח", אמר לי אחר כך ירקוני. "אין את המוסריות לעשות את זה".
מלחמת מאה השנים
ירקוני מתכוון שב-1 בספטמבר יחזרו הילדים לבתי הספר שלהם, למסגרות החינוך הרגילות בקיבוץ מגן, 4.7 קילומטר מהגבול עם עזה. לומדים שם 2,600 תלמידים מהיסודי ועד סוף התיכון. ועדיין יש 11 יישובים שלא יכולים לחזור הביתה כי לא סיימו לשקם את היישובים.
ירקוני לא עושה חשבון לאף אחד. "ב-7 באוקטובר", הוא אומר, "גיליתי שאנחנו עם נפלא וממשלה מזופתת. אבל לא רק היא. יש פה מערכות שלמות שלא יודעות לעבוד, שלא עוזרות לנו". ירקוני מספר שהמועצה חייבת כ-40 מיליון שקל למלונות ולשירותים מגופים פרטיים ומחברות מסחריות, כספים שהוא נאלץ להוציא כי "לא הייתה מדינה".
שר החינוך יואב קיש, לדבריו, מבטיח שדברים ייעשו - ושום דבר מזה לא נעשה. הוא עוד לא קיבל הרשאה לשפץ את בית הספר, למרות שקיש הבטיח לו. מהמדינה הוא קיבל עד כה 30 מיליון שקל. המועצה הוציאה קרוב ל-100 מיליון. בקרוב, הוא אומר, המועצה תתחיל להיות חדלת פירעון.
הנסיעה בעוטף מחזקת את דבריו של ירקוני. היישוב ניר עוז נראה כמו יישוב רפאים. אם פעם מה שהיה מכה בך היה הריח, עכשיו זה השקט. לא שקט רגיל, דממת מוות. הבתים השרופים והפעורים לרווחה נראים כמו תפאורת קרטון לסרט אסונות. נדמה שאם ניגע בהם ביד, הם יקרסו.
אילן אייזיקסון, הקב"ט של המועצה האזורית אשכול שניצל בנס ממתקפת הפתע, לא מאמין שמשהו ישתנה. לניר עוז, קילומטר וחצי מהגבול, שיחסית לגודלה נפגעה יותר מכל יישוב אחר וש-80 אחוז מבתיה הרוסים - ייקח שנתיים-שלוש להשתקם. התושבים עברו לקריית גת. אייזיקסון חושב שמה שצריך לעשות זה להתכונן למלחמה. לחזק כיתות כוננות, לצייד אנשי ביטחון, להגביר את השיתוף עם גורמי הצבא.
"אנחנו נתמודד מול עזה עוד 100 שנה", הוא אומר ביובש. "אנחנו רק חושבים שיש אופק מדיני, אבל אין. יש חיים, יש מציאות. זה הכול".
בקיבוץ כיסופים מחכה לנו צעירה על אזרחי עם נשק. זאת תומר זק. היא מובילה אותנו בין הבתים השרופים אל הבית שבו גדלה. הבית שרוף ובחוץ יש ערימה של תכולת הבית, מפויחת ומעוכה. סיר, צלחות שבורות. על הקיר השבור בכניסה תמונה של משפחה מאושרת. אמא, אבא ושלושה ילדים.
ב-7 באוקטובר הייתה תומר בעבודה רחוק מהקיבוץ. מחבלים שידעו בדיוק איפה הבית של הרבש"ץ רצחו על הדרך את אביה ואת הכלב בפתח הממ"ד, ונכנסו לתוכו כדי לרצוח את אמה ואת אחיה הצעיר, שגיא. שניהם נמצאו מחובקים על המיטה ספוגת הדם. זו הפעם השנייה שתומר מגיעה לראות את בית ילדותה. בפעם הראשונה הייתה נסערת. "עכשיו", היא אומרת, "אני אפאתית".
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.24
