יש מי שמסתכל על תא"ל דן גולדפוס כעל קצין שאיבד עשתונות ודיבר ללא סמכות, ויש מי שרואה בו גיבור שקופץ על רימון כדי להציל את חבריו.
אני בין אלה שרואים בגולדפוס גיבור. כזה שהיה מוכן להקריב את הקריירה שלו כי הוא חושב שהמצב מספיק חמור, מספיק קיומי, כדי להתריע. קצין בכיר שבחר להביע את רחשי ליבם של אלה שנמצאים עכשיו בתוך רצועת עזה, ביניהם מפקדים ומילואימניקים, שמקריבים את חייהם תוך שהם עדים יום־יום להתנהלות מקוממת של הדרג הפוליטי. אם קצין עתיר זכויות שכולם משבחים את תפקודו מחליט לסכן את עתידו המקצועי - כנראה שהגיעו מים עד נפש.
נכון שבמצב נורמלי מפקד בכיר לא אמור להביע דעה על הדרג המדיני. אבל זה לא מצב נורמלי. יש זכות, ואולי אפילו ציפיות, למפקדים וללוחמים לומר את דעתם
נכון שבמצב נורמלי מפקד בכיר לא אמור להביע דעה על הדרג המדיני. אבל זה לא מצב נורמלי. יש זכות, ואולי אפילו ציפיות, למפקדים וללוחמים לומר את דעתם. מה עוד שגם אלה שמבקרים את המעשה - מסכימים עם כל מילה שאמר.
נאום תת-אלוף גולדפוס
(צילום: הרצל יוסף)
גולדפוס לא מתח ביקורת אישית, לא דיבר נגד מדיניות הממשלה. הוא גם לא קרא לפעול, למרוד, לעשות משהו בניגוד לפקודות. זה לא המקרה של אל"מ אלי גבע, שבמלחמת לבנון, בזמן המצור על ביירות, ביקש להשתחרר מפיקוד על החטיבה מחשש מפגיעה באזרחים וממוות מיותר לחיילים. כל מה שגולדפוס עשה זה לבקש שההנהגה תהיה ראויה למפקדיה ולוחמיה. האם אפשר או צריך בכלל להתווכח עם זה?
"אנחנו נלחמים, אנחנו לא מתעייפים, אנחנו נחושים לנצח. אנחנו נחושים להביא הביתה את החטופים", מנה אתמול גולדפוס את יעדי המלחמה. אפילו גלנט לא היה מנסח את זה טוב יותר. ובכלל, חבל שאין מספיק אנשים שאומרים את זה, בצבא, בפוליטיקה, בקרב אנשי ציבור. וכן, גם בתקשורת. הלוואי שכולנו נהיה ראויים ללוחמינו.
גולדפוס לא סיכן בדבריו אף אחד. "אנחנו אנשי הצבא, המפקדים והלוחמים, לקחנו בעבר, לוקחים בהווה וניקח בעתיד אחריות על כל מעשינו", אמר. "אנחנו לא בורחים מאש, לא נברח מאחריות. אנחנו מרכינים ראש לנוכח הכישלון המהדהד שלנו, אך בד בבד שומרים על ערכינו, למעננו ולא למען אויבינו, ומשיגים הישגים רבים בשדה הקרב".
סליחה, אבל לי זה נשמע יותר כדברים שאומרים ביום הזיכרון בבתי הקברות הצבאיים, או לומדים בבתי הספר לפיקוד ומטה, מאשר דברים מעוררי מחלוקת. אלא אם כן הכובע בוער למישהו על הראש. אלא אם יש פה אנשים שבינם לבין עצמם יודעים שהם לא ראויים. אלא אם לקיחת אחריות באופן כל כך מרשים, מפריעה למישהו.
ובכל מקרה, בין גולדקנופף, שר בממשלה ששואל בפליאה מה רע פה, לגולדפוס, מפקד אוגדה שמבקש שההנהגה תהיה ראויה ללוחמיה – הבחירה קלה.
הפרחים לגנץ
לגדעון סער קרה מה שקרה לכל מי שהיה שותף של גנץ: יעלון, אשכנזי, לפיד וניסנקורן. מעניין, כי חלק מהתדמית התקשורתית שלו היא שהוא יודע לאחד. אלא שעם כל מי שהתאחד איתו בשנים האחרונות - זה הסתיים בפיצוץ.
הרעיון באיחוד שתי המפלגות היה להקים עד הקיץ מפלגה דמוקרטית משותפת. בקיץ כבר היה ברור שזה לא יקרה. גנץ החליט לא לקיים את ההבטחה שלו לאייזנקוט ולסער, כי לא רצה לאבד שליטה על הרשימה. היה ברור שאם הם מתכוונים להמשיך ביחד, זה יחייב הסכם חדש. היה משא ומתן ביולי־אוגוסט על המשך ההליכה המשותפת, וגובשו הסכמות בנושא המקומות: שמונה חברי כנסת לרשימה של סער במקומות ריאליים. ואז הגיעה הדרישה שלגנץ תהיה זכות החלטה בעמדות אידיאולוגיות ובהצבעות לכנסת. סער סירב. בתגובה, גנץ הקפיא את המשא ומתן. מאז הוא ראה בסער יריב, ושבר את ההסכמים ביניהם: לא איפשר להם שותפות במשא ומתן בכניסה לממשלה, והעיקר, לא הסכים מלכתחילה לכניסתו של סער לקבינט המלחמה.
למרות שסער מספר 2 במפלגה המאוחדת, הוא ויתר על מקומו בקבינט המלחמה לאייזנקוט, וביקש מגנץ שידרוש מנתניהו שלושה נציגים. גנץ חזר ואמר שנתניהו מתעקש על שניים בלבד. בדיעבד, התברר לסער ואלקין שנתניהו הסכים לשלושה, זה היה גנץ שלא רצה לתת לסער מקום
ומעשה שהיה כך היה: למרות שסער מספר 2 במפלגה המאוחדת, הוא ויתר על מקומו בקבינט המלחמה לאייזנקוט, וביקש מגנץ שידרוש מנתניהו שלושה נציגים. גנץ חזר ואמר שנתניהו מתעקש על שניים בלבד. בדיעבד, התברר לסער ואלקין שנתניהו הסכים לשלושה, זה היה גנץ שלא רצה לתת לסער מקום.
המדינה היתה שרויה אז בהלם של 7 באוקטובר, וסער החליט לא לפוצץ את השותפות. בחודשים האחרונים התווספו פערים אידיאולוגיים וגם ריחוק בהשקפות על דרך ניהול המלחמה. סער הרגיש שאין לו השפעה ושגנץ לא מייצג אותו. אם זה היה רק עניין של זמן, הרי שהזמן הזה הגיע השבוע.
למרות הספקולציות, נדמה לי שסער לא מתכוון לחבור לליכוד. אם יש פה מעשה אופורטוניסטי, הוא לא שם. סער הוא פוליטיקאי טוב וגם היה שר טוב, אבל האחיזה שלו בציבור מוגבלת. הוא זיהה שאצל גנץ חונים מנדטים רבים של ימין ליברלי ולא רצה לחכות ולראות איך בנט ויוסי כהן קוטפים אותם מהעץ. הוא היה חייב לצאת לדרך עצמאית, גם אם היא עשויה להביא לקיצו הפוליטי.
השאלה היא, מה יעשה סער אם שרה נתניהו לא תרצה אותו בקבינט המלחמה. מתוך היכרות רבת שנים, נדמה לי שבמקרה כזה סער לא יישאר בממשלה. אם הוא הציג דרישה חדה כזאת באופן פומבי – הוא לא יזוז ממנה.
עבור מי שחפץ בהפלת הממשלה זו עשויה להיות בשורה רעה. הסכנה המיידית כרגע לקואליציה היא סוגיית חוק הגיוס. סער ואלקין הם השחקנים הפוליטיים הכי מיומנים שיש, ואם יש מישהו שיידע לפתור את משבר החרדים מבלי להוביל לבחירות, זה שניהם. נדמה לי שנתניהו הרוויח שוב מכל הכיוונים. וגם הפעם, הפרחים לגנץ.
איפה הדמוקרטיה
מנהיג הדמוקרטים בסנאט, צ'אק שומר, קרא אתמול לקיים בחירות חדשות בישראל, ואמר שראש הממשלה בנימין נתניהו "איבד את דרכו" ושישראל צריכה לבחור מנהיגים טובים יותר. כן, כן, עד לשם הגענו.
בתגובה, אמר נתניהו שישראל היא לא רפובליקת בננות, ושגריר ישראל בארה"ב, מייק הרצוג, הגיב בחריפות על דברי שומר ואמר שישראל היא דמוקרטיה ריבונית.
אתה בטוח, אדוני השגריר? אולי כדאי שתתעדכן על ידי אחיך, יצחק הרצוג, איך קוראים למדינה שמבטלת את פרס ישראל, רק כי אחד הזוכים לא בא טוב לראש הממשלה בעיניים.
פורסם לראשונה: 09:30, 15.03.24
